מזרחי · ויקרא · פרק 22 · פסוק 28

אותו ואת בנו נוהג בנקב' שאסור לשחוט האם והבן או הבת ואינו נוהג בזכרי' ומות' לשחוט האב והבן. בתורת כהנים ומייתי לה בפרק אותו ואת בנו אליבא דרבנן דאמרי חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בשלוח הקן בנקבות ולא בזכרים דכתיב והאם רובצ' ולא האב רובץ אף כשחייב כאן בנקבות ולא בזכרים וא"ת מה לאם על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאין מזומן דתניא יקרא פרט למזומן תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן והואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם כבר תרצו בברייתא ת"ל אותו אחד ולא שנים פי' בא' מהם נוהג ולא בשניהם ומעתה שאי אפשר לומר בשניהם הוא אלא או בזכרים או בנקבות תו ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעש' בו מזומן כשאינו מזומן לפיכ' ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים מה לי נקבות הלכך שפיר מצינן למילף מאם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב באותו ואת בנו בנקבות ולא בזכרים ועוד מדכתיב בנו משמע שנראה לו כבן שכרוך ודבוק לו תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחרי האם יצא זכר באין בנו כרו' אחריו והאי דכתיב בלשון זכר אשור או שה דלעיל מיניה קאי שגם הנקבה נקראת שור או שה וכן תרגם אנקלוס ותורתא או שיתא ואלו גבי ושור ושה שרוע וקלוט תרגם ותור או אימר והא דקאמר אסור לשחוט את האם והבן או הבת והכתוב לא אמר אלא בנו כתב הסמ"ג בנו לאו דוקא דה"ה בתו וכן פרש"י ז"ל בפרק אותו ואת בנו גבי תיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן האי בן לאו דוקא דה"ה לבת ועל כרחנו לומר כן דהא תנן שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים אלמא בנו לאו דוקא דה"ה בתו אבל לא ידעתי מהיכן למדו לומר כן ושמא י"ל דמההיא ילפותא דילפי רבנן משלוח הקן לענין שלא חייב כאן אלא על הנקבות מינה גופה ילפי לענין בנו לאו דוקא אלא הה"נ בתו דמה להלן ואת הבנים תקח לך לאו דוקא הבנים אלא ה"ה הבנות דהא לא גרעי מבצים אי נמי מדכתיב על האפרוחים או על הבצים ואפרוחים כולל זכרי' ונקבות אף כאן לאו דוקא בנו אלא ה"ה בתו:

אותו ואת בנו אף בנו ואותו במשמע. פי' אף אם שחט תחלה את הבן ואחר כך את האם חייב וא"ת מנ"ל הא דילמ' אותו ואת בנו אמר רחמנא ולא בנו ואותו כבר תרצו בתורת כהנים ומייתי לה בפרק אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו אותו ואת אמו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שני' הא כיצד אחד השוחט את הפרה ואחד השוחט את אמה ואחד השוחט את בתה שנים האחרונים חייבים ופרש"י ז"ל הרי כאן שנים הזהיר את שניהם בין השוחט את האם בין השוחט את הבת ולא משכחת לה שנים עוברים אלא בג' בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא דלא תשחטו בלשון רבים לחייב את שניהם פשיטא מה לי חד מה לי תרי כי היכי דמחיי' אהאי מחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרויהו אותו ואת בנו נינהו אלא ע"כ באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה קאמר לאשמועינן דאבנו ואותו נמי מחייב וליכא למימר הא דכתיב לא תשחטו בלשון רבי' לגופיה הוא דאתא לומר שאפילו שחט אחד את האם ואחד את הבת האחרון חייב דלא תימא דוקא כששחט אחד את שניהם אז הוא חייב אבל כששחט האחד את האם והאחד את הבת אפי' האחרון פטור קא משמע לן לא תשחטו בלשון רבים לומר שאפי' שהשוחטים שנים האחרון חייב שכבר תרצו בגמרא אם כן לכתוב קרא לא ישחטו דמשמע לא על ידי אחד ולא על ידי שנים לא יהו נשחטים מאי לא תשחטו דמשמע דתרוייהו עבדי אסורא שמע מיניה תרתי: