מזרחי · דברים · פרק 16 · פסוק 8

ששת ימים תאכל מצות ובמקום אחר הוא אומר שבע' ימי' למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה ומכאן אתה למד לששת ימים. במכילת' ואינו ר"ל דמדכתיב ששת ימים תאכל מצות משמע ששת ולא שבע ולמדנו מכאן ששביעי רשות ולא חובה דא"כ צריך לומר דקרא דששת ימים בחובה קמיירי דאם לא כן היכי דייק מינה הא שביעי רשות אדרבה איפכא משמע ששה רשות הא שביעי חובה ומכיון דקרא דו' ימים בחובה קמיירי היכי מצי תו למימר מה שביעי רשות אף ששה רשות ועוד דאם כן יהיה פירושו זה מתחלף מפירושו דשלהי פסחים דהתם פירש מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל ועוד דממיעוטא דששת ולא שבע אינו נדון במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מפני שהמדה הזאת בכל מקום אינה אלא כשחזר וכתב המשפט הנאמר על הכללו לפרט אחד מפרטי הכלל ההוא בלא שום חדוש כלל דומיא דשלמ' ושהכלל באסור והפרט באסור דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב ביה כל אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו כו' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר מה שלמים קדשי מזבח כו' יצאו קדשי בדק הבית אבל כשהכלל באיסור והפרט בהתר כנדון דידן לא דיינינן ליה במדה זו כדאיתא בריש ת"כ ובריש יבמות אלא ה"ק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות ובמקום אחר הוא אומר שבעת ימים תאכל מצות הא כיצד ששה מן החדש ושבע' מן הישן וליכא למימר דקרא דו' ימים תאכל מצות וביו' השביעי עצרת שלא הזכיר בו תאכל מצות הוא מפני שסמך אקרא דז' ימים מצות תאכלו ולא בא אלא לעצרת דכיון דכתיב ששת ימים תאכל מצות ויש לחשוב ששת ולא שבע הוה ליה לפרושי וביום השביעי תאכל מצות וכך פירשו אותו רש"י ורשב"ם בשלהי פסחים וכך פירש אותו רבינו הלל בת"כ בפרשת אמור והשתא אתיא שפיר שנקרא יצא מן הכלל שהרי הכתוב עצמו חזר וכתב וביום השביעי עצרת ולא כתב בו תאכל מצות דמשמע שאכילת מצה בשביעי רשות וכאילו אמר וביום השביעי אין חיוב אכילת מצה נוהגת בו ולולא המדה דדבר שהיה בכלל כו' מה שביעי רשות אף ששה רשות ה"א דוקא שביעי רשות אבל ששה חובה וקרא דשבעת ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ קאמ' דבהאי שוו כולהו יומי אבל לענין חיוב מצה והרשות בה הששה מהן חובה והשביעי רשות השתא דאיתא הקישא דמה שביעי רשות אף ששה רשות למדנו שכלם שוין לרשות לעניין אכילת מצה וקראי דז' ימים מצות תאכלו וששת ימים תאכל מצות מצות ולא חמץ קאמר ומפני שאין אכילת המצה בהם חובה לא חשש הכתוב לכתוב גבי וביום הז' רק דין העצרת בלבד שהיא חובה אך קשה היכי דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא ולא במדה דדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה ולקמן יתבאר זה בס"ד וא"ת אי הכי כיון דכלהו ז' ימים לרשות ולא לחובה למה חלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות דמשמע ששת ולא שבע יש לומר דאי לאו זה החלוק לא הוה ידעינן דשבעה ימים רשות ולא חובה אלא ה"א כלהו יומי לחובה והא דלא כתב גבי ביום השביעי עצרת גם אכילת המצות משום דסמוך אקרא דז' ימים מצות תאכלו ולא בא הכתוב אלא להודיענו רק העצרת בלבד השתא דחלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת תהיה לכם ולא הוזכר בו אכילת מצות ולא היה לו לסמוך אקרא דשבעת ימי' מצות תאכלו מאחר שכבר חלקן הכתוב וכתב ששת ימים וביום השביעי שיש לחשוב דוקא ו' ולא שבע ולא נכתב בשביעי אכילת מצות משמע דאכילת מצות בשביעי רשות הוא ולפיכך לא חשש הכתיב לכתוב בו אכילת מצה אלא דין העצרת בלבד שהיא חובה והשתא אתיא שפיר הת דאצטריכו כלהו קראי קרא דשבעת ימים מצות תאכלו וקרא דששת ימים תאכל מצות וקרא דוביום השביעי עצרת דאי לאו קרא דששת ימים תאכל מצות ה"א דקרא דשבעת ימי' מצות תאכלו באכילת מצה לתובה קמיירי דומיא דואכלו את הבשר בלילה הזה ולא מקרא דגבי יום השביעי עצרת דה"א דלא כתיב בקרא דוביום השביעי עצרת גם באכילת מצות קמיירי אלא משום דסמוך אקרא דשיבעת ימים מצות תאכלו לא בא המקרא הזה רק להודיענו דין העצרת בלבד ואי לאו קרא דוביו' השביעי עצרת נהי דמקראי דששת ושבע שמענין בשביעי רשות מכל מקום לא הוא דיינינן ליה במדה דיצא מן הכלל אלא כשיצא בפירוש כמו וביום השביעי עצרת ולא נאמר בו תאכל מצות וה"ל כאילו אמר וביום השביעי אין בו חיוב אכילת מצה כדלעיל ואי לאו קרא דשבעת ימים אין כאן דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וה"א דוקא שביעי רשות אבל הששה חובה וא"ת כיון דקראי דתאכל מצות לפי ההיקש דמה שביעי רשות אף ששה רשות כולהו ברשות קמיירי היאך דקדקו מכאן דמדלא כתי' וביו' השביעי תאכלו מצות ש"מ דשביעי רשות הוא דמשמע הא אי הוא כתוב ביה תאכלו מצות הוה משמע חובה ולא רשות והלא כולהו קראי דכתיב בהו תאכלו מצות רשות הוא יש לומר דהא דדייקינן דמדלא כתיב ביה ביום השביעי תאכל מצות ש"מ דאכילת מצו' בשביעי רשות הוא בממה נפשך הוא דדייקינן לה דאי קרא דששת ימים תאכל מצות בחובה קמיירי א"כ מדה"ל למכתב נמי אכילת מצות גבי וביום השביעי עצרת ולא כתביה ש"מ דאכילת מצה בשביעי רשות היא ולא חובה ואי קרא דששת ימים תאכל מצות ברשות קמיירי כלומר מצות ולא חמץ כ"ש אכילת מצה דשביעי דלא כתיבא כלל דודאי רשות היא ולפיכך לא חשש הכתו' לכתו' בו תאכלו מצות א"נ אי קרא דששת ימים תאכלו מצות באכילת רשות קמיירי עכ"ל דקר' דשבעת ימי' מצות תאכלו נמי באכילת רשות קמיירי ואם כן אכילת מצה דשביעי רשות הוא בממה נפשך:

שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו אלא רשות ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות אף כלן רשות חוץ מהלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה שנאמר בערב תאכלו מצות. י"מ דשביעי בכלל שבעת ימים מצות תאכלו היה ויצא מן הכלל ללמד לעצמו שהוא רשות ולא חובה ומן המדה הזאת למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא גם על הכלל כלו וכך פירש הרשב"ם ז"ל בשלהי פסחים שביעי הוי דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות והאי קרא דוביום השביעי שהוא רשות לא ללמד על עצמו לבדו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא דהיינו כל שבעה ימים דזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וקשה היכי דיינינן ליה במדה דלא על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו והלא הכלל באיסור והפרט בהיתר והמדה הזאת אינה נוהגת אלא כשהכלל באיסור והפרט באיסור דומיא דשלמים כדלעיל אבל כשהכלל באיסור והפרט בהתר כנדון דידן לא דיינינן ליה אלא במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש דומיא דאשת את דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה אלא אשת אח דאשתרי אשתרי שאר עריות לא כדאיתא בריש יבמות הכא נמי שביעי שיצא לרשות הוא רשות אבל שאר יומי חובה ויש מתרצים דשביעי לא דמי לאשת אח דהתם הכלל באיסור והפרט בהתר אבל הכא הכלל מסופק אם הוא רשות או חובה דתרוייהו משתמעי מיניה או תאכלו מצות ולא חמץ ואם רצה לאכול בשר או בצים בלבד שפיר דמי או תאכלו מצות דוקא ואם לא אכל מצה לא יצא והפרט מפורש שהוא רשות ולא חובה ואין הכלל איסור והפרט בהתר ומשום הכי דיינינן ליה במדה דדב' שהי' בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מידי דהוי אהבערה שהכלל מסופק אם חייבין חטאת על כל מלאכה ומלאכה אף על פי שעשאן כלן בהעלם אחד או כיון שעשאן כלן בהעלם אחד אינן חייבין עליהן אלא חטאת אחד וכשיצאת ההבערה ללמד שחייבין עליה חטאת אף על פי שהיא אחת אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה הבער' שהוא מיוחדת וחייבין עליה חטאת לעצמה אף כל המלאכות כלן חייבין חטאת על כל אחת ואחת אף על פי שעשאן כלן בהעלם אחד אך קשה דשביעי לא דמי להבערה דהתם אף על פי שלענין חיוב חטאת הכלל מסופק והפרט מבואר מכל מקום לענין האיסור שניהם שוים שהכלל והפרט שניהם יחד באיסור וכיון שכן דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו אבל שביעי שבענין האסור עצמו נפל הספק שהכלל מסופק אם הוא בחיוב או ברשות והפרט מפורש שהוא ברשות ואין הכלל והפרט שוין באיסור היכי דיינינן ליה במדה דדב' שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו והוה לן למדייניה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לדון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפי' ולא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה אבל מצאתי בת"כ ברית' אחת שבה יתוקן הכל והיא זאת שבעת ימי' מצות תאכלו מת"ל לפי שנא' שבעת ימים תאכל מצות וביו' השביעי חג ליי' שביעי בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות ת"ל עליו תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין ב"ה קיים מניין תלמוד לומר בערב תאכלו מצות אם כן למה נאמר שבע' ימים מצות תאכלו מצה הנאכל' כל שבעה אד' יוצא בה ידי חובתו בפסח יצאו חלו' תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין כל שבעה ונ"ל דהכי פירושא שבעת ימים מצות תאכלו למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג ליי' ודרשינן שבע' בכלל שבעת ימים תחוג ליי' היה שכל השבעה ראויין לחגיגה שמי שלא חג בי"ט ראשון הולך וחוגג כל שבעה ואם כן למה יצא השביעי מן הכלל ונכתב הוא לבדו אלא להקיש אליו כל שבעה מה שביעי רשות באכילת מצה כדנפקא לן מקרא דוביום השביעי עצרת אף כלן רשות וכו' ואם כן מאחר שלמדנו מזה שכל שבעה רשות באכילת מצה למה נאמר כאן שבעת ימים מצות תאכלו אלא לומר לך שאין אדם יוצא ידי חובת מצה בליל ט"ו שהיא חובה אלא במצה הנאכלת כל שבעה יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלו' אלא ליום ולילה שאם רצה לאכול מהן לחובת מצה אינו יוצא ידי חובתו אע"פ שהן מצה כהלכתה מכיון שאינן נאכלות כל שבעה והשתא אתיא שפיר הא דדיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מאחר שהכלל כל שבז' ימים תחוג ליי' אלהיך והפרט של וביום השביעי חג ליי' שוין בכל ענין בין בענין אכילת מצה בין בענין חגיגה שהרי המקרא הזה הוא בכלל שבע' ימים תאכל מצות הכתוב בצדו ולא נכתב לבדו אלא לענין החג שהוא ראוי לתשלומי חגיגה די"ט ראשון ומכיון שהשביעי כמו השבעה בכל ענין בין לאכילת מצה בין לחגיגה ראוי לומר עליו למה יצא מן הכלל ונכתב לבדו והלא בכלל שבעה היה אלא להקיש אליו ולומר מה שביעי כו' זהו הפירוש המסכים עם השרשי' התלמודיים ואם נפשך לומר שאין המדה הזאת נוהגת אלא באותו ענין שהיתה בו היציאה וכאן היציאה היא בענין החגיגה והמדה היה בענין המצ' תפרש הבריתא הזאת כפי מה שפירשה רבינו הלל ז"ל שביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות היה ואי משום דכתיב חג ליי' הא כתיב קרא אחרינא ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים וגו' ולמה יצא מכלל שבע' ימים תאכל מצות וכתב וביום השביעי להקיש אליו כלו' להקיש ששת ימים ליום השביעי מה יום השביעי רשות כדמפרש ליה במכילתא בסוף פ' בא אל פרעה דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות משמע דיום שביעי רשות הוא לאדם אם יאכל מצה אם לאו אף כלן רשות דאי בעי אכיל מצה ואי בעי לא אכיל עכ"ד משמע שהוא סובר שפירוש וביום השביעי חג ליי' הוא כאילו אמר שבעת ימים תאכל מצות ואף ביום השביעי וגם יהיה חג ליי' שמאחר שאי אפשר לומר שיצא כדי ללמד שיש בו חג שהרי למדנו זה מקרא דשבעת ימים חג ליי' עכ"ל שלא יצא אלא לאכילת מצה כאילו אמר שבעת ימים תאכל מצות ואף ביום השביעי והשתא הכלל והפרט שוין באכילת מצה וכיון שכן יש לנו לדון אותו במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות אף ששה רשות אבל הפי' הראשון נכון בעיני:

חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה. דשביעי שיצא לרשות וששת ימים שהוקשו אליו ימים ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום האחד ועשרים לחדש כדלקמן ואם כן גם הלילה הראשון בכלל היקשא דמה שביעי רשות אף ששת ימי' רשות הוא ולפיכך אתא בער' תאכלו מצו' קרא יתירא דלא הוה ליה למכתביה דשבעת ימים תאכל מצות ימים ולילו במשמע ואם הם רשות גם לילה הראשון רשות הוא כמותם ואם הם חובה גם לילה הראשון חובה הוא כמותם וליכא למימר דהא דאתא לקובעו חובה אינו אלא בזמן דאיכא פסח שאכילתו במצה דההוא מעל מצות ומרורים יאכלהו נפקא וא"ת כיון דקרא דבערב תאכלו מצות לא אתא אלא לקובעו חובה לילה הראשון שלא יהיה הלילה הזה כשאר הלילות שהם רשות ולא חובה אם כן למה חזר וכתב שם עד יום האחד ועשרים לחדש שהם רשות ולא חובה כבר הקשו זה בשמות רבה ואמרו אם סופנו לרבות בערב תאכלו מצות לקובעו חובה מת"ל עד יום האחד ועשרים ותרצו אם אינו ענין לשלפניו תנהו עניין לשלאחריו עד יום האחד ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אבל לפי המכילתא ששנו עד יום כ"א למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מניין דמשמע דס"ל דקרא דעד יום כ"א אלפניו קאי קשיא וא"ת אמאי לא דרשינן הכא דומיא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב אי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש יש לומר כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע דאכילת מצה אינה אלא עם אכילת הפסח שוב א"א לומר שתהיה אכילת מצה מבעוד יום משום דאכילת הפסח אינה אלא בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ולא מבעוד יום אי אפשר לומר כן הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש וא"ת מכל מקום קשו קראוי אהדדי דאי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמ' בי"ד יש לומר שאני התם דכתיב ועניתם את נפשותיכם מעיקרא ואחריו תשעה ערב אבל הכא דכתיב תאכלו מצות לבסוף לא קאי אלא אערב הסמוך לו ולא אי"ד כך תרצו התוספות בפרק קמא דברכות וליכא לאקשויי אימא איפכא ערב בכלל היה ולמה יצא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה ערב חובה אף כל הלילות חובה יכול אף ליל השביעי חובה תלמוד לומר וביום השביעי עצרת הכתוב הוציאו לרשות משום דבלאו קרא דבערב כולהו קראי דששת ושבע לחובה משמע ולמה לי היקשא דמה ערב חובה אף כלם חובה ועוד דקרא דבערב אינו מבואר שהוא לחובה אלא אחר הביאור שכלם לרשות מכח המדה דמה שביעי רשות אף ששה רשות מפני שאז יש לנו לומר כיון שהערב הראשון הוא בכלל כל הלילות של שבעת ימים תאכל מצות דמשמע ימים ולילות ויצא מן הכלל ונכתב לבדו לא יצא אלא לחייב עצמו שלא יהיה בכלל שאר הלילות שהן לרשות ולפי זה תו ליכא לאקשויי למה לי ששת ושבע' ומדה דדבר שהיה בכלל תיפוק לי מדאצטריך קרא דבערב לקבעו חובה מכלל דכלהו לילהו רשות ולא חובה וכיון דימים דמצה ימים ולילות במשמע גם הימים רשות ולא חובה במשמע וא"ת כיון דכולהו יומי דמצה רשות ולא חובה חוץ מהלילה הראשון אם כן כולהו קראי דששת ושבע למה לי לא לכתוב רחמנא אלא קרא דבראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות ותו לא יש לומר דקרא אורחא דמילתא נקט שבכל אותן הימים שאינכם אוכלים חמץ תסתפקו באכילת מצה וכדי שלא נטעה לחשוב שהוא לחובה נכתב קרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ללמד על השביעי שהוא רשות ולא חובה ומכח המדה למדנו שכלן רשות ולא חובה ויש קצת שמקשים מדוע לא דרש' קרא דשבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ ולאו הבא מכלל עשה עשה ויהיה האוכל חמץ בפסח עובר בעשה ולא תעשה דומיא דכל עוף טהור תאכלו ולא הבא מכלל עשה עשה והאוכל עוף טמא עובר בעשה ולא תעשה ונ"ל שאין זאת קושיא מפני שאין כל עשה נדון בלאו הבא מכלל עשה אלא כשיש בו מיעוטא דומיא דאותה תאכלו ולא את בהמה טמאה כדכתב רש"י אחר זה והרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק שני או כשהעשה ההוא יותר שלא היה צריך לו כמו שנראה מכל עוף טהור תאכלו שלא היה צריך לו שכבר נכתבו כל העופות הטמאות ולמדנו שזולתם טהורים לאכילה וכבר נכתב עוד כל צפור טהור תאכלו ואמרו שהאחד מהם להתיר משולחת והאחר ללאו הבא מכלל עשה והרמב"ם דרש קרא דכל צפור טהור ללאו הבא מכלל עשה ונשאר קרא דכל עוף טהור תאכלו להתיר המשולחת אבל קרא דשבעת ימים מצות תאכלו דלגופיה הוא דאתא לומר שתאכלו מצות ולא חמץ לאורחא דמילתא כדלעיל אינו נדון ללאו הבא מכלל עשה דאם לא כן נדרוש כל עשה שבתורה ללאו הבא מכלל עשה: