מזרחי · בראשית · פרק 38 · פסוק 15

כי כסתה פניה ולא יכול לראותה להכירה. לא ולכן חשבה לזונה כי אדרבא דרך הנשים הצנועות לכסות פניהם בשוק וכך הקשו בסוטה משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה בתמיהה אלא עכ"ל לפי פשוטו של מקרא דהכי קאמר ויראה יהודה יושבת בפרשת דרכי' ויחשביה לזונה מפני שדרך הזונות לשבת בפרשת דרכים ואח"כ אמר כי כסתה פני' כלומר ומפני זה לא הכירה שאילו היה מכירה לא היה מחשב אותה לזונה גם לא היה בא עלי' כי כלתו היא כדכתיב כי לא ידע כי כלתו היא שאע"פ שאין כלתו מכלל העריות שנצטוו בני נח הוא היה נוהג עצמו ע"פ התורה המקובלת לו מאבותיו שקיימו כל התורה כלה כדאיתא ביומא ולפיכך התחיל גם במצות יבום כמו שאמרו בב"ר גבי בא אל אשת אחיך ויבם אותה כדלעיל. וא"ת איך הותר לו לבא על הזונה והלא עד כאן לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא באינ' מזומנ' לזנות שהרמב"ם ז"ל סובר שלוק' מן התורה משם לאו דלא תהיה קדשה והראב"ד ז"ל סובר שאין בה לא מלקות ולא אסור לאו אבל המזומנת לזנות שהיא הקדש' המופקרת לכל שניהם מודים שהבא עליה לוקה מן התורה וא"כ היאך הותר ליהוד' לבא עליה מאחר שחשבה לזונה ולקדשה המזומנת לכל אדם וליכא למימר שבאותו משכון של חותמו ופתילו ומטהו שנתן לה קדש' לאשה דהא בפ"ק דקדושין אמר רבא אמר רב נחמן אמ' לה התקדשי לי במנ' והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן והא דתניא קדשה במשכון מקודשת אוקמוה בגמרא דבמשכון דאחרים שהיה בידו כבר וקדשה בחוב שיש לו עליו שהיא מקודשת מפני שהמשכון עצמו קנוי לו כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מניין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין. ושמא י"ל דאותו גדי שנדר לה ונתן לה חותמו ופתילו ומטהו לערבון בידה לא היה אלא לפיוס בעלמא אבל מ"מ קדש' אח"כ בכסף או בשטר ואא"כ בא עליה אבל בב"ר אמרו אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזמן לו הב"ה מלאך הממונה על התאוה אמר ליה להיכן אתה הולך מכאן מלכים עומדים מכאן גואלים עומדים מיד ויט אליה אל הדרך על כרחו שלא בטובתו. וא"ת נהי דיהודה לא הכירה שהיא כלתו מכל מקום תמר הצדקת איך התיר' את עצמ' להבעל לו שהיא ערוה עליו מן התורה ואף אם לא היתה צדקת איך לא פחדה מיהודה להכשילו בדבר עבירה וליכא למימר כיון דער ואונן שלא שמשו בה כדאמר רב נחמן בפרק ארבע' אחין ואינה כלתו בכך ממה שאמרו בפרק ארבע מיתות בן נח שבא על אשת חברו וכו' פטור מ"ט באשתו ולא באשת חברו וכו' דנהי דלא חייבתו תורה באשת חברו אלא כדרכה מ"מ לענין אישות בעולת בעל אמר רחמנ' וכו' דעד כאן לא קא מיפלגי רבי ורבנן בפר' קמא דקדושין גבי באו עליה עשר' אנשים ועדיין היא בתולה כלן בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכלן בחנק אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעולה כדאמר אביי התם בהדיא ועוד תינח לרב נחמן דאמר ער ואונן וכו' אלא לב"ר דאמר דשין מבפנים וזורין מבחוץ היו מאי איכא למימר. יש לומר דתמר יתומה קטנה היתה ומיאנה בהם לאחר מיתתן שעדיין לא הגדילה ולית בה משום כלתו כדאיתא בפ"ק דסוטה אמר רבי שמואל בר נחמני מאי ותשב בפתח עינים שנתנה עינים לדבריה גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני ופרש"י שנתנה עינים לדבריה דוגמא ופתחי התר נתנה לעצמה שאין חשש בדבר גיורת אני ואיני עובדת עבודת כוכבים עד שאיני ראויה לו פנויה אני ומותרת לכל אדם יתומה אני שהייתי קטנ' במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי ואין נשואי ער ואונן נשואין לאסור עליו משום כלתו דאין זכות לאם ולאחים להשיא הקטנה אלא לאב שזכהו הכתוב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולהך סברא צריך לומר דלאו בתו של שם היתה שהרי בשנת חמשים ליעקב כלים שנותיו של שם ויעקב היה כשנעש' זה הפועל יותר מבן ק"י שנה. טהורה אני מנדה. וההיא דב"ר דאמרי יהוד' התחיל במצות יבום דמשמע דקדושי ער ואונן קדושין גמורין היו. צ"ל שכל זמן שלא מיאנ' אף על פי שהיא בת מיאון יש בה מצות יבום. אבל לאפרים מקשא' דאמר בתו של שם הית' ודנוה בשריפ' דהשתא אי אפשר לומר שהית' יתומה קטנ' כשנשאת לער ואונן צ"ל דלאו בתו ממש אלא מזרעו: