ר' סעדיה גאון על בראשית · פרק 4 · פסוק 10

... [ולוא] היו האנשים מתעמקים בו היה הענין מתברר להם, והפליגו בזה ואמרו לו אפשר היה לחקור את הבהמות ואת העופות, ושהם יגידו דבר, היו אומרים כזאת. וכך אמר כאן: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, בדרך המליצה השגורה בלשון – מאחר שרציחת הבל היא עוול גלוי וברור, בדין הוא שיהא דמו צורח וצווח וקורא לעזרה. וכדרך שאמר עוד בדרך מליצה: אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון. וכמו שאמר בדרך משל שהחטא מעיד בפניו ככ' ויקם בי כחשי בפני יענה אם עווננו ענו בנו וחטאתנו ענתה בנו.

ומלת דמי היא כמו דם, כנהוג בלשון, כגון אלהי במקום אלה, אדני במקום אדון, בני במקום בן, פני במספר יחיד, כן דמי – יחיד, כמו דם. ויש שאמרו שמלת דמי מרמזת לאיבוד הזרע שהיה יכול לצאת ממנו והוסיף: "אלי" – כלומר, אין זה נסתר מפני כי כל הנסתרות גלויים לפני ככתוב: המכעיסים אותי על פני תמיד, ונאמר: חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. והוסיף: מן האדמה, בגלל מה שיאמר אחרי זה ששלושת מיני עונש יחולו עליו בקשר לאדמה ולפיכך הקדים "מן האדמה"-מן הענשים הקשורים בה.