ר' סעדיה גאון על בראשית · פרק 18 · פסוק 9

ושאלתו: 'איה שרה אשתך', פתיחת דבור היא. והיא מסומנת בנקודות, וזה שפיר, כלומר ידעו את מקומה, ולא שאלו כדי לבאר דבר שנעלם מהם. ואמרו: 'הנה באהל', בא בקשר למה שנאמר בתחילת הפרשה 'יושב פתח האהל'. וראוי שנבאר מה הוא עניין ההבטחה: 'והנה בן לשרה אשתך', אחרי שאלהים אמר כבר לאברהם: "וגם נתתי ממנה [לך בן]". ונאמר שהדבור ההוא בתנאי היה, כי אמר "ואתה את בריתי תשמר", וכשנימול נתקיים התנאי. והיתה זאת בשעת הסעודה, ככתוב: "ושרה שומעת וג' ". ומה הוא הפירוש של 'והוא אחריו'? התשובה – האהל אחריו. וכן אנו שואלים: מה הוא ['ואם על המשכב הוא']? ונשיב שזה כלי טהור, כי אמר לפני כן: 'וכל [הנוגע בכל] כלי אשר תשב עליו', כלומר אם לא היה זה כלי שהיא ישבה עליו, אלא שהיה על המשכב, אז רק הוא (הנוגע בו) טמא. ונשאל גם־כן מהו: 'כי מישראל והוא'. ונשיב: זהו המלך, כלומר עצת ישראל ועצת המלך היתה לעשות פסל. והיכן הזכיר את המלך? [ונאמר] במה שלפני הפסוק הזה, כי אמר: הם המליכו ולא ממני. ונשאל עוד: מהו 'מה אדבר ואמר לי והוא עשה'? ונשיב: הוא העושק הנזכר קודם, ככתוב: עשקה לי ערבני. וכמו שדברנו ב'הוא' סתום, כך ראוי שנזכיר מקצת ממילות היא סתומות, ונשאל מהי 'היא מתהלכת בין החיות' ? ונשיב: היא – האש כאמור ונגה לאש וג', ומהי: 'ואת כל הארץ לי היא' ? ונשיב, היא הצרה, ההריסה והנתישה הנזכרות קודם ונשאל עוד: מהי (עתה) 'עת יזנה תזנותיה והיא' ? ונאמר: היא מחשבת הלב הנזכרת בראש הפסוק בלשון נקבה: ואמר לבלה ניאופים. וכשהוא מתאר את המחשבה שהיא היצר, בלשון זכר, הוא אומר: בל לשזבותיה, וכשהוא מתארה בלשון נקבה הוא אומר בלה, וכמו אור ואורה, לב ולבה.