מלבי"ם על תהילים · פרק 38 · פסוק 2

ה', כבר אמר למעלה (סי' ו') אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני, ובארתי שם שיש הבדל בין אף (וכן קצף) ובין חמה, שהאף והקצף הם בגלוי, והחמה היא הנטורה בלב, ויש הבדל בין מיסר ובין מוכיח, שהמוכיח הוא להשיבו מחטאו בעתיד, וזה לא יהיה בחמה, כי האויב לא יוכיח, אבל לפעמים תהיה באף גלוי שיכהו במכות, ובקש שלא תהיה התוכחה באף רק בדברים רכים וטוב טעם ודעת, והמיסר הוא ביסורים על חטא העבר, וזה תמיד באף גלוי, אבל בקש שלא תהיה בחמה פנימית, אבל פה לא כפל מלת ואל, וכיון לדבר אחר, כי ראה שתוכחת ה' מה שיעוררהו לשוב בתשובה ולתקן דרכו הוא בקצף, כי מצא לבו מלא יאוש וגברה מאוד תוגת נפשו הפנימית כאלו עליו אבד כלח, עד שהתוכחה הפנימית על עונותיו היתה בקצף גדול, ועם זה נלוו אליו היסורים החצונים של גופו והיו בחמה, כי היו באכזריות חמה ושטף אף, ובקש מה' שלא יבואו אליו שתי אלה יחד, שמוכיחהו בקצף בנפשו הפנימית ועם זה בחמתך תיסרני ביסורי הגוף הקשים ג"כ, כי ראוי שע"י התוכחה הפנימית וגודל החרטה ומצוקת הלב אשר מצא יסולקו מעליו היסורים החיצונים, או בהפך שע"י גודל היסורים ימצא נוחם בלב לידע כי בזה ימורקו עונותיו, לא שיהיה מיוסר במכות אכזריות וגם מלא יאוש בלב, ומתחיל לבאר זה כי, באפך תוכיחני כי חציך נחתו בי שהם החצים היורדים במעמקי נפשו מהיאוש והדאגה, וגם בחמתך תיסרני כי תנחת עלי ידך, שהוא המכות של הגוף שיד ה' מכה על גופו במכות גלוים, ומצייר מכות הנפש ע"י חצים כי היא פנימית וא"א להכותה ע"י מכת יד רק ע"י חץ שפולח פנימה, ומכת הגוף מצייר שמכה ביד ובאגרוף: