מלבי"ם על תהילים · פרק 10 · פסוק 17

תאות, עפ"ז סיים בקשתו שישמע ה' תאות ענוים, ולא לבד שישמע בעת שדברו זה בפיהם, כי גם תכין לבם, בעת שהתאוה תכין את לבם, ויעלו ציורי תאוה זו על הלב, שלבם יתחיל לחשוב ולהתאוות לזה הגם שלא הוציאוהו בשפתם, תקשיב אזנך, למלאות תאותם, ומהו התאוה הזאת? לשפט יתום ודך שאתה תעשה משפט יתום ודל מיד העריצים העושקים אותו, זאת שנית בל יוסיף עוד לערץ ולהתחזק אנוש מן הארץ, שלא ימצא עוד אנוש אשר יתחזק בעריצות מכל הארץ למשול ולכבוש כל הארץ, רק יהיה המשפט ע"י הקב"ה בעצמו עד שכולם יכירו השגחתו למנצח, במזמור זה יתוכח את בני דורו אשר טענו על אמונת ההשגחה ממה שהרשע מכתיר את הצדיק וה' לא יעשה משפט, ותשובתו, שבזה יבחן את בני אדם, שאם היה מעניש את הרשע תיכף לא היה מקום לבחירה ולשכר ועונש, והיו כולם עובדים את ה' מיראת העונש, אבל ע"י שהעלים את השגחתו, בזה יבחנו הצדיקים העובדים את ה' באמת ובזה יגדל שכרם בה' חסיתי, אנכי חוסה בה' בהשגחתו הפרטית, ואתם איך תאמרו לנפשי כי נודי הרכם, פי' הנוד שלי שאני נע ונד על הרכם ונרדף מפני אויבי, הוא דומה כמו [נוד צפור שהוא מקריי בלתי השגחיי ושכן נדידה שלי הוא במקרה לא בהשגחה, ואתם מביאים ראיה לזה שאין ה' משגיח: