מלבי"ם על תהילים · פרק 40 · פסוק 10

בשרתי, אחר שהציע לאמר שהקרבן שמביא אינו מביאו מהכרחיות התורה רק מרצון שכלו ונפשו המתנדבת לה', יאמר כי גם מה שהוא מספר את הנס הזה לפני קהל רב, בל יחשב לו זה לגאוה והתנשאות, וכאלו כונתו להתפאר כי עשה צדק ובעבור זה עזרהו ה' (כמ"ש קוה קויתי ה' ויט אלי), שמהראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בו לפני המונים שאז מורה שצדקתם היא שלא לשם ה' רק להתפאר, ע"ז אומר שמה שבשרתי צדק (היינו צדקי) לקהל רב, הנה שפתי לא אכלא, איני צריך לכלוא את שפתי מזה, כי ה' אתה ידעת האמת שאין כונתי להתפאר, רק כי צדקתך לא כסיתי בתוך לבי, שלא רציתי לכסות צדקתך, שהיה כונתי שידעו הכל את צדקתך, אמונתך ותשועתך אמרתי, במה שאמרתי תשועתך בזה אמרתי אמונתך, שע"י שישמעו איך אתה מושיע חוסים, בזה יאמינו בך ויכירו שאתה משגיח על צדקתי, ולכן לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב, אחר שאין כונתי להתפאר רק שיתקדש שם שמים עי"ז ויראו רבים וייראו ויבטחו ויאמינו בה', ולכן אבקש אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, ותחשוב לי זאת לזכות, והנה ה' יושיע או מצד הרחמים בראותו עני המדוכא וצערו, או מצד החסד או האמת, החסד הוא מה שיעשה ה' בלא שום זכות או הבטחה קדמה לו, והאמת הוא מה שיעשה ה' ע"י זכות או ע"י הבטחה, כמו דוד שהבטיחו ה' ע"י שמואל בעת משחו למלך שיושיעהו תמיד, ועל הרחמים אמר לא תכלא רחמיך ממני, היינו בעת צרה שאני צריך לרחמים, אבל חסדך ואמתך תמיד יצרוני אף שלא בעת צרה: