מלבי"ם על תהילים · פרק 37 · פסוק 1

לדוד, ידבר על מעלות הבוטח בה' וההבדל בינו לבין הבלתי בוטח, אל תתחר, ר"ל המשים לב אל רוע דרך המרעים ואל הצלחתם, אז או שנפשו תגעל בדרכם ויתחר בם, או שיקנא בהצלחתם וירצה להיות כמוהם, לעומת הא' אמר אל תתחר במרעים, ולעומת הב' אמר אל תקנא בעושי עולה, ומפרש נגד אל תתחר במרעים כי כחציר מהרה ימלו, שהחציר אינו מאריך ימים רק שמתיבש לפני כל העשבים, וא"כ א"צ לתחר בם (או שיחרה אפו על הצלחתם) כי בל"ז ימלו מהרה, ונגד אל תקנא בעושי עולה כי גם בעת שמצליחים אין הצלחתם הצלחה, שהם דומים כירק דשא שהוא נבל גם בעודהו באבו כי אין בו ממש, כן גם בעודם מצליחים אינה הצלחה אמתית, בטח בה', ואז תהיה הצלחתך הצלחה אמתית מכמה טעמים, א. ועשה טוב, שעם בטחונך תעשה טוב, לא הצלחת המרעים שעושים רע, ותנאי ההצלחה שידע המצליח שמעשיו טובים ושהוא ראוי אל ההצלחה, ב. המרעים צריכים לעבור ימים ונהרות לבקש סבות הצלחתם ואתה תשכן ארץ, כי יתן טרפך בכ"מ, ג. הבלתי בוטח ירא תמיד פן יחסר לחמו ואוצר וכונס ואינו נהנה ממנו, ואתה רעה אמונה, תתדמה ככבש במרחב שרועה ומאמין שההרים יצמחו תמיד חציר ועשב: