כלי יקר על בראשית · פרק 37 · פסוק 35

וימאן להתנחם. פירש״י דווקא על המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי שהוא סבור שמת, וטעמו של דבר הוא שעיקר התנחומין הוא כשיתן החי אל לבו שזה המת זכה לרב טוב הצפון לצדיקים, וכי הוא נעתק מן עולם האפל אל האור הנצחי, כמ״ש (תהלים פד יא) כי טוב יום בחצרך מאלף וגו', ויעקב ראה ברוה״ק שיוסף אינו בג״ע ע״כ וימאן להתנחם, ונתן טעם לדבר כי ארד אל בני אבל שאולה, ורז״ל אמרו (עיין תנחומא ויגש ט) שאמר זה על שהיה מובטח שלא יראה הוא פני גיהנם כ״ז שלא ימות אחד מבניו, וקשה על זה דהול״ל כי ארד אבל שאולה, כי מדקאמר אל בני משמע שגם בנו בשאול הגיהנם, ומהיכן למד יעקב לומר כן, אלא ודאי לפי שראה שאין בנו בג״ע אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד. ויש מקשים אם כן למה לא הרגיש יעקב בזה שהוא חי, ונראה שלא קשה מידי גם לפי פשוטו כי יעקב תלה הדבר ביראת ראיית פני הגיהנם שהוא לנגד עיניו תמיד כי סימן נמסר לו שכל זמן שלא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, זהו שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ומכל מקום פסוק נשכחתי כמת מלב (תהלים לא יג) משמע מת ממש, על כן פירש רש״י הטעם שהוא לפי האמת, ולא הטעם שהוא לפי דמיונו של יעקב.