כלי יקר על בראשית · פרק 39 · פסוק 6

כי אם הלחם אשר הוא אוכל. פירש רש״י היא אשתו, כמ״ש ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, וקרא לאשתו בכנוי לחם כי כמו שהלחם משביע לכל חי יותר מן כל דבר הזן, כך בעילות של היתר משביעים אותו אבר, לאפוקי בעילות של איסור אינן משביעים, כמרז״ל (סוכה נב:) אבר קטן משביעו רעב וארז״ל (סנהדרין עה) שניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, כי אין יצרו תוקפו כי אם בדבר איסור, ולכך אמרו רז״ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וענשו מדה כנגד מדה לפי שעזב את אשתו שנקרא לחם ודבק בזונה שאינה לחמו על כן יחסר לחמו.

ויש אומרים, לחם זה הוא לחם ממש, כי תועבה למצרים לאכול לחם את העברים, ולפי זה נוכל לפרש מה שנאמר ולא ידע אתו מאומה שקאי על יוסף כי אע״פ שעזב כל אשר לו ביד יוסף והיה יוסף יכול לאכול מכל מיני מעדנים ומי ימחה בו שהרי הכל היה בידו, מ״מ לא ידע יוסף אתו מאומה שלא נהנה מכל פת בג אדוניו כ״א הלחם אשר הוא אוכל, פת במלח לבד אכל כדרכה של תורה, ואע״פ כן ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה כבראשונה וזיו אפוהי לא אשתני, כמו שקרה לדניאל וחביריו, ובזה מתורץ מה שמקשים וכי עכשיו נעשה יפה תואר ומראה והלא כבר היה לעולמים כן, אלא שלרבותא נקט כאן שלא נשתנה מחמת שלא רצה להתגאל בפת בג אדוניו.