מלבי"ם על יחזקאל · פרק 16 · פסוק 52

גם את שאי כלמתך, יאמר כי ירושלים תכלם ותבוש עתה בשלש ענינים, וזה יתבאר ע"פ משל, שופט אחד משופטי ארץ הובאו לפניו שני אנשים מדלת העם שמצאו עונם שהיה להם מאזני מרמה ואבן ואבן, ויחרץ משפטם ליסרם ולגרשם מן העיר בחרפה, אח"ז נודע כי השופט עצמו גנב וגזל ועשק עשק, וכבא המשפט לפני המלך צוה תחלה לעשות אל השופט את העונש שחרץ על שני האנשים אשר עונם היה קל מעונו אח"ז חשב המלך למחול על עון השופט, ויצו עליו שישפוט שנית משפט שני האנשים, ואחר שעתה היה השופט מוכרח לזכותם היה לו מזה בושה וכלימה רבה, שמוכרח לשנות את המשפט אשר חרץ, מפני שהוא פשע ואשם, אח"ז צוה המלך להחזיר את שני האנשים שיצאו עתה זכאי בדינם אל העיר, ועמהם יחזירו ג"כ את השופט, וזה היה לו לחרפה שלישית, שהם קדמו להצטדק להשיב שבותם, ואגבם הושב הוא ג"כ והם יותר צדיקים ממנו, בשלשה השקפות אלה גלה עתה כלימות יהודה וחרפתה, כי תחלה שפטה היא את שומרון וסדום לחוטאים וראוים לעונש, ואחר שנודע כי היא חטאה יותר מהם, עז"א גם את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך, א"כ המשפט שפללת לאחותך תשאי את, כי בחטאתיך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך, והרי לך בושה וכלימה רבה, זאת שנית אחר שיחשוב ה' להשיב שבותך יעביר לפניך משפט שומרון וסדום ותצטרך להצדיק אותן, ומזה יהיה לך בושה שנית וז"ש וגם את בושי ושאי כלמתך בצדקתך אחיותך, היינו מה שאת בעצמך תפלל עליהם עתה שהם צדיקים במשפט, וזאת שלישית שכאשר ארצה להשיב שבותך אשיב תחלה שביתהן, וז"ש: