מלבי"ם על יחזקאל · פרק 43 · פסוק 7

ויאמר אלי, את מקום כסאי, הנה יבואר (לקמן סי' מ"ח) כי ירושלים שלעתיד תהיה רחוקה מן המקדש מ"ה מיל, וסביבות המקדש יהיה אחוזת הכהנים והלוים, אבל המלך והעם אשר בירושלים ישכנו בעיר שתבנה מ"ה מיל רחוק מן המקדש, באר לו הטעם לזה כי לעתיד ישתנה הדבר ממה שהיה במקדש הקודם, שבזמן הקודם היה עקר השכינה בשמים כמ"ש השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ר"ל שעקר ההנהגה היה כפי הטבע והמערכה רק שסבב את המערכת לפי רצון ההשגחה שהיתה בבית המקדש ובארץ שרגליו ומסובביו ותכלית הנהגתו היה בארץ, שלפי התכלית הזה אשר השגיח להרים קרן ישראל, משך את גלגל המערכת לסבבו ולהנהיגו לטובת ישראל ולמלא בית ה' חיים וברכה, ולכן נקרא המקדש הדום רגליו כמ"ש ולא זרח הדום רגליו ביום אפו, ואמר ושוליו מלאים את ההיכל, אבל לעתיד גם הכסא תהיה למטה במקדש, שישכון שם שכינת קבע והנהגת המערכה תחדל לגמרי, כמ"ש לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, וחפרה הלבנה וכו' כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים, וז"ש את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בשכינת קבע, יהיה בתוך בני ישראל שהכסא תהיה ג"כ למטה, וגם אמר שעקר השכינה לא תהיה במקדש רק בתוך ב"י שיתאספו שמה, ולכן זה יהיה לעולם כי הבית הג' לא יחרב עוד, ולכן אצטרך להרחיק את העיר מן המקדש, כי כפי גודל קדושתו וקביעת השכינה בו תצטרך הרחקה ביותר כדי שלא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי המה ומלכיהם, כמו שטמאו אותו עד הנה שהיו יושבים בעיר שהיתה קרובה אל המקדש ופגמו בקדושת המקדש, ומפרש במה טמאו אותו עד הנה המה ומלכיהם, שהמה טמאו אותו בזנותם מה שזנו לע"ז, ומלכיהם טמאו אותו בפגרי מלכיהם במותם, וזה יפורש אם כפשוטו מפני שהיו קוברים את המלכים בתוך העיר, (כמ"ש בתוספתא דב"ב קבר שהקיפוה העיר, וכו' פחות מכאן מפנין חוץ מקבר המלך וקבר נביא, רע"א אף קבר המלך וקבר נביא מפנין, אמרו לו והלא קברי ב"ד וקברי חולדה היתה בירושלים, וכן בתוספתא דכלים עיירות המוקפות חומה מסבבים לתוכן מת וכו' יצא אין מחזירין אותו, וכמ"ש וישכב עוזיה עם אבותיו ויקברו אותו בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע הוא, וכ"ז מורה כדעת הרמב"ם (פ"ז מה' בהב"ח) שאם ירצו ז' טובי העיר קוברים לתוך עיירות המוקפות חומה אם לא יצא לחוץ, ודעת הראב"ד והר"ש אינו כן, ועי' שו"ת מהרי"ט חלק יו"ד סי' ל"ז מ"ש בענין קבר חולדה הנביאה, וגם לדעת הראב"ד י"ל שהיו קוברים שלא ברצון החכמים) ועז"א שהיו מטמאים את המקום בפגרי מלכיהם, וגם יל"פ שקרא אותם פגרים גם בחייהם, שכמו שיהיה הגוף פגר מת אם תסתלק ממנו נפש החיונית המרגשת, כן גם בעוד נפשו הבהמיית בו יקרא מת ופגר אם חלפה ממנו נפשו האלהית הרוחנית, שאז הוא מת בערך מה שנקרא בשם אדם מדבר משכיל, שחיות הנפש השכליית הוא רק כל עוד ישמור צורתו הרוחניית, ובסור הרוחנית הזה מאתו הוא בהמה בצורת אדם, והאדם שבו מת והלך לו: