מיני תרגומא על תורה · שמות · פרק 18 · פסוק 11

כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם עיין פי׳ רש״י על התרגום אונקלוס. והרמב״ן כתב בזה״ל כי בדבר אשר זדו עליהם. פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלהים. וטעם זה מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם ולא היה על המצריים בזה העונש הגדול אבל הגידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם כמו שאמרו הבה נתחכמה ופן ירבה וצוה למילדות להמית את הבנים וגזר עליהם וכל הבן הילוד היאורה תשליכהו ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי וזה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כמו שפירשתיו [ולכל מי שנפשו חשקה יבין ויביט במה שהאריך הרמב״ן שם בפרשת לך לך סימן ט״ו פסוק י״ג לבאר בישוב חקירת הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות תשובה והלא כתיב ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצרים לעשות רע וכו׳. ודע שסוף דברי הרמב״ן שם עולים כמו שנראה מדברי הראב״ד בהשגות על דרך שאמר הכתוב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. אכן במ״ש הרמב״ם עוד מפסוק וקם העם הזה וזנה וכו׳ לא העלה בזה הרמב״ן בישובו וקצת צ״ע ואין כאן מקום לקבל אריך]. והנה השם ראה את מחשבתם ונוקם מהם על זדון לבם וכן אמר הכתוב עוד כי ידעת כי הזידו עליהם כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם וכו׳ ואונקלוס שאמר אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דִי חַשִׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמִדַן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּהּ דָנִנוּן ירצה לומר כי הי׳ ענשם על טביעת הילדים ביאור שאיננו בכלל ועבדום וענו אותם ועל כן אבדם במים עכ״ל: