מיני תרגומא על תורה · במדבר · פרק 11 · פסוק 17

כתב הרמב״ן וירדתי ודברתי עמך ואצלתי ענין הכתו׳ להגיד כי בעת הדבור עם משה יהיה האצילות וממנו הוא וכו׳ אצילות בכל מקום לשון עיכוב אצלו כלשון וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם (קהלת ב׳:י׳) הלא אצלת לי ברכה (תולדות כ״ז) וכן ואל אצילי בני ישראל (משפטים כ״ד) הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמם מכלל המון העם או שנקראים כן הגדולי׳ שהכל באים אצלם והמעתיקי׳ מן הלשונות אמרו אצילות על יציאות כח מן הכחות מאת הבורא ומתפשט על הנברא ואומרים בנפש אצולה מרוח הקדש כי היא אצלם לשון המשכה ואיננו נכון אצלי כי האצילות יהי׳ המשכה או הנחה והפרשה אצל הנותן על המקבל. ואונקלוס יעשה בו שני פנים תרגום כאן וַאֲרַבֵּי וכן ואל אצילי וּלְרַבְרְבֵי ותרגם הלא אצלת לי ברכה שְׁבַקְתְּ נראה שדעתו באצילות שהוא ענין המשכה או מאציל הנותן על המקבל ויאמר בכאן אמשיך מאשר אצלך מן הרוח הנבואה ושמתי עליהם ונאמר עוד על ההמשכה שימשוך הנותן (אצלי וצ״ל) אצלו מן הדבר הנתון וישאר עמו וזה טעם הלא אצלת לי ברכה שמשכת לי אצלך אחת מן הברכות לברכני בה ועל הכלל בזקנים כי אין נבואתם רק מן הרוח אשר ידבר במשה וממנו הוא להם וכו׳ עכ״ל: