מלבי"ם על ויקרא · צו · סימן 84

כל זכר בכהנים: כבר בארנו למעלה (סימן לו) כי פסוק זה נאמר במנחה והוכפל בחטאת ומשולש באשם. ומה שכתב "כל זכר" מרבה בעל מום; ולאכילה לא צריך רק לחלוקה. וריבה: (א) שבעל מום חולק, (ב) אף בעל מום קבוע, (ג) אף בעל מום מתולדה כמ"ש בזבחים (דף קב:). וכן מה שאמר [במשנה י'] "יאכלנו" כשר ולא פסול – כן נדרש גם במנחה ובחטאת. ובארתי (בסימן לז), עיי"ש. ומה שאמר "קדש קדשים" - לרבות זבחי שלמי צבור – כבר התבאר שכל מקום שאמר "קדש קדשים הוא" מיותר, דמאי קא משמע לן? ובפרט שכבר הזכיר בראש הענין שהאשם קדש קדשים. ודרשו שבא לרבות שְמַה שנאכל לזכרי כהונה הוא מצד שהוא קדש קדשים (בכלל, לא מצד שהוא אשם בפרט), ונידון מזה שהוא הדין לכל קדש קדשים כמוהו כמו זבחי שלמי צבור שיהיה נאכל לזכרי כהונה. ועיין בזבחים (דף נה.) למד לה מלמוד אחר. ושם (בדף צז: ומנחות דף פג) למד לה ממה שכתוב (במדבר יח, י) "בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו". ולולא יראתי הייתי מגיה "כל זכר יאכל אותו קדש קדשים הוא" שהוא הלימוד של הספרא פה, דהא פסוק "בקדש הקדשים" שבפרשת קרח נדרש (בספרי ובזבחים דף סג ומנחות ?) לדרשא אחרינא שיאכלו בהיכל; חוץ ממה שהקשו על זה התוספות ונדחקו. ועל זה אמר תנאי הוא וכולי. ומבואר אצלינו תמיד שמלת "הוא" הנלוה אל התואר מיותר ונדרש. ובא למעט תודה ואיל נזיר, שהוא בצד אחד דומה לקדשי קדשים שאינו נאכל רק ליום ולילה, והוה טעינן שהוא הדין שידמה להם שלא יאכל רק לזכרי כהונה. ומטעם זה מעטם גם בפרק ה מ"ב וב(פרק ז) ולמעלה מ"ג – שלא ישוו לדיני קדשי קדשים.