מלבי"ם על ויקרא · צו · סימן 88

עור העולה אשר הקריב: מלת "אשר הקריב" מיותר, שכבר אמר "והכהן המקריב" [וידוע שמלת "אשר" הנקרא 'כינוי המיחד' בא לציין את השם שהיא מצרף עמו בהודעה חדשה, שעל ידו יהיה השם נודע לנו. כמו "איש אשר ישחט שור או כשב", "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה". לא לתאר את השם בדבר שכבר נזכר ונודע]. ועל כן פירשוהו חז"ל שמלת "אשר" פה היא מלת הטעם; שבאר הטעם; שעל ידי שהקריב – על ידי זה עור העולה לכהן. ומלמד שהוא הדין כל דבר שמקריב – העור לכהן. ובכל זאת אחר שאמר "העולה אשר הקריב" ולא תפס בסתם – שכל שיקריב העור אל המקריב – מורה שצריך שיהיה דומה לעולה שהיא קדשי קדשים, לא קדשים קלים שהעור לבעלים כמו הבשר. וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף קג כל הפסקא) עורות קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר "אשר הקריב", יכול וכולי תלמוד לומר "העולה". ור' ישמעאל אומר שזה נדע מדין קל וחומר. שאם בעולה שלא זכו בבשר - זכו בעור, כל שכן ביתר קדשי קדשים שזכו בבשר שיזכו בעור. ואין להשיב ממזבח – שהגם שזכה בבשר לא זכה בעור – דשאני מזבח שלא מצאנו שום קרבן שיזכה בעורו. [ובאר בגמרא דתנא קמא סובר מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. ולר"י צריך "אשר הקריב" לדרשא אחריתי, עיי"ש] ורבי אומר שתפס עור העולה לרבותא. כי בכמה מקומות ידעינן שהעור מהלך אחר הבשר – בחטאת הפנימית שניהם נשרפין, ובקדשים קלים שניהם לבעלים. והוא הדין בקדשי קדשים שניהם לכהן. רק בעולה שהבשר כליל והעור בהשפט צריך ללמד למי יתן העור. (וגירסת הגמרא "חטאת ואשם וכולי רצו לאוכלן אוכלים אותם ואת עורותיהם קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותם רצו אוכלים אותם ואת עורותיהם אבל עולה וכולי") ולפי זה לרבי מה שכתוב בחטאת "הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" – היינו העור והבשר, ומוסיף שגם בעולה שאין הבשר לכהן, העור 'לו יהיה'.