מלבי"ם על ויקרא · שמיני · סימן 141

תנור וכירים יותץ: הנתיצה לא תהיה רק בחומריים המחוברים על ידי בנין ומלאכת מעשה כמו החרס שחבורו על ידי צירוף בכבשן או בנין של אבנים קטנים העומדים על ידי טיט. לא בדבר המחובר בטבע כמו אבנים שלמות שעליהם ישמש בלשונות אחרות כמו "כפטיש יפוצץ סלע", "אבנים שחקו מים". וכן על מתכיות יאמר "וכתת נחש הנחושת", "ואקח את העגל ואכות אותו" או לשון 'שבירה' ו'הדקה' וכדומה, לא לשון "נתיצה". וזהו שאמר בספרא את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכת – ר"ל אבן טהור לגמרי ושל מתכות טמא משום כלי מתכות ודיניו לא מאוירו ככלי חרס. ובהיותו מחובר לקרקע אינו טמא כלל. ואם ניקב או נפגם ונסדק או נעשה לו טפילה של טיט לסתמו (שעשה על פיו תוספות של טיט) – טמא משום כלי חרס. וכן הדין בכירה. ובכירה רגילים לעשות במקום הנקב פטפוטים שיושבת עליהם, ופלוגתא דר"י הוא גם גבי תנור כמ"ש בתוספתא (וכל זה מובא בכלים פ"ה משנה יא). ומה שאמר [במשנה ט'] האבן שהיה שופת וכולי – פי' וחיברם בטיט. ומה שאמר "עליה ועל האבן" ואחת בטיט ואחת שלא בטיט וכפיי' הרע"ב (פרק ו דכלים מ"א) דסתם ספרא ר' יהודה. ועיין בתוספות יו"ט שם משנה ב.