מלבי"ם על ויקרא · מצורע · סימן 170

כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה: במ"ש "בבשרה" בב' מורה אף שזב בפנים שזה גדר הב' והבדלו משימוש המ"ם כשבא על פעלים המורים על התנועה. וכשאמר בזב "מבשרו" הוא היציאה לחוץ ופה "בבשרה" היינו בפנים, ובא ללמד שלא נלמדה מקל וחמר מזב החמור שטעון ביאת מים חיים ואף על פי כן אינו מטמא בפנים כבחוץ. והנה פעל "זב" כולל כל דבר לח הניגר טיפים טיפים (כנ"ל סימן קכו) וכולל כל מה שזב, בין דם נדה, בין דם זיבה, אבל התורה הבדילה ביניהם בשמות – שבשבעה ימים הראשונים שהדם יוצא בדרך תולדות האשה וכל הנשים שוים בה תקרא בשם "נדה" או "דוה" (על הריחוק שמתרחקים ממנה כפרש"י או על נידוד הדם מן הגוף לפירוש מפרשים) וכשהדם זב ממנה אחר ז' ימים, שאינה כדרך התולדות, תקרא בשם "זבה" וכמ"ש "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה". וכן הלח הניגר יבדל בשם – שהניגר בז' ימים הראשונים יקרא בשם "דמיה" או "דוותה", והניגר אח"כ יקרא בשם "זובה" כמו שיקרא הזרע הנפרד היוצא מן הזכר בשם "זובו". ואם היה אומר "כי תהיה זבה דם", בפעל לבד, ידבר רק מן הנדות שבו מדבר בענין. וכשהוסיף שם המופשט – "זובה" פירושו, זוב שלה שהיא על דם זיבה, מלמד שגם דם זיבה מטמא בפנים כבחוץ. וז"ש זבה מנין? ת"ל "זובה". והנה היה יכול לאמר "כי תהיה זבה דם זובה בבשרה", והוסיף פעל "יהיה" שעל ידו נוכל לחלק המאמר לשני משפטים: (א) "כי תהיה זבה דם", (ב) "יהיה זובה בבשרה" ויתפרש בדרך הדרוש – וגם כל שיהיה זובה (אף דבר אחר הניגר ממנה כגון שפולטת שכבת זרע שקבלה), גם כן בבשרה מטמאה בפנים כבחוץ. וז"ש פולטת שכבת זרע מנין? ת"ל "יהיה". ור' שמעון חולק על דיוק זה וסבירא ליה שרק במשמשת מטמאה בפנים כמ"ש ר' שמעון למעלה (פרק ו מ"י) אבל הפולטת אינה מטמאה אלא בחוץ [וסבירא ליה ד"יהיה" מורה לדרוש ר' יצחק בנדה (דף נד:) שמטמא יבש]. ובנדה פלפלו בדברי ר' שמעון והקרבן אהרן האריך לפרש דברי הגמ', וכפי דרכנו לא באנו אלא לפרש פשט המאמר כפי שטחיותו.