מלבי"ם על ויקרא · צו · סימן 61

אשר יזה מדמה: רש"י ז"ל פירש ואם הוזה מדמה וכולי אשר יזה - יהיה נזה. כמו "לא יטה לארץ מנלם" (איוב, טו) - יהיה נטוי. והוא לדעתו מן הנפעל. ור' אברהם בן עזרא בשם הרמ"ך שהוא מן הקל ושרשו נזה, והנון נבלע בדגש. וכן "ויז מדמה על הקיר". וכן דעת הרד"ק. וגם לפי דעתם הוא קל עומד שזה ההבדל בין "יזה" בחיריק ובין "יזה" מן ההפעיל שיוצא. והנה ממה שתפס פעל 'הזיה' ולא אמר "אשר יפול" או "אשר יתן מדמה" - הוכיחו חז"ל שמלמד שרק אם הוא דם הראוי להזיה, לא דם פסול הבלתי ראוי להזות (עיין אילת השחר סימן יא). רק שרבי עקיבא סבירא ליה דכל שהיה לה שעת הכושר קרינן "אשר יזה" כיון שהיה ראוי להזיה. ור' שמעון סבירא ליה כדעת רש"י שהוא מן הנפעל כמו ינזה, וכל נפעל יש לו פועל יוצא. רוצה לומר אשר ינזה על ידי האדם המזה. ואם כן צריך שיהיה גם עתה ראוי להזיה, שינזה בעת שמזה ממנו. ולזה סבירא ליה דאף שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה – אין טעון כיבוס, דאז לא יצויר פועל מַזה שעל ידו יִנָזה הדם. וחכמים בזבחים (דף צג.) בארו טעם אחר בפלוגתא זו. ויתבאר לקמן (סימן סד).