מלבי"ם על ויקרא · אחרי מות · סימן 137

ור' שמעון בר יוחאי פירש מה שפתח כאן וכן במתן תורה "אנכי ה' אלקיך" שהוא מה שהזכיר להם כי הוא אלקיהם ושהם קבלו מלכותו ועל ידי כן מוכרחים המה לקבל גזרותיו. ושם זכר מה שקבלו מלכותו במצרים ופה זכר מה שקבלו מלכותו בסיני כי במצרים הוציאם מעבדות הגוף והשלימם בשלמות ראשון ובמתן תורה השלימם בשלימות האחרון שהוא שלמות הנפש ועל זה הגדיל תורה והאדיר להשלים את נפשם. ור' ישמעאל אמר שלכן פתח וסיים בפרשה זו "אני ה' אלקיכם" מתוך שהעריות חמורים כי דבר היקר והחמור מניח עליו חותם צר מכל צדדיו לשמרו וכן הניח חותמו עליו שהוא שמו הגדול. ורבי אומר הטעם שהוא מפני שידע שלא יעמדו בפני התאוה והיצר, לכן בא עליהם בגזירה שיראו ויחילו מפני שמו הגדול. ומביא ראיה שכן עברו על זה במדבר כמ"ש "וישמע את העם בוכה למשפחותיו" על עסקי משפחותיו כמ"ש בשבת (דף קל), יומא (דף עה). ועל זה אמר מלאכי "וזאת שנית תעשו", שכל מקום שאמר "שנית עשו" כבר פעם אחד דוגמתו כמו שבארנו בסדר תזריע (סימן סב). ואגב פירש הכתובים שם המוקשים מאד, ופירש שמה שכתוב "ולא אחד עשה" היא תשובת העם על שהוכיחם על נשים נכריות שהלא אל אחד ברא כל האנשים. והנביא השיבם שהשם מבקש "זרע אלקים" ובנך הנולד מהכותית קרוי בנה, ואז הסכימו לגזרת כרת כמ"ש "יכרת ה' " וכמו שדריש גם כן שבת (דף נה) וסנהדרין (דף פב). וכן הוא אומר "ומבני יוידע וכולי ואבריחהו מעלי" הרי הרחיקם מן הכהונה.