מלבי"ם על ויקרא · תזריע · סימן 100

והיה במקום השחין שאת: מבואר כפי הפשט שאחר שנרפא השחין בא במקומו שאת. וממילא אם קדם השאת לשחין אינו בגדר שחין וזה דעת חכמים. [ובתוספתא ספ"ג דנגעים אמר הסגירו בעור הבשר ולבסוף נעשית שחין ומכוה – יסגיר בתחלה, וזה לחכמים שס"ל שאינו נגע אחד רק בטלה נגע הראשונה, ואף שהיה בה אז סימן טומאה טהור ממנה ומתחיל ההסגר משום השאת הנראה עתה במקום השחין] וראב"י לו שיטה אחרת שס"ל שמ"ש "והיה במקום השחין" הוא פעל עבר בוי"ו החיבור ור"ל כי יהיה בו שחין והיה כבר במקום שהשחין בו עתה שאת וז"ש קרוי הוא מקומו עד שלא בא לשם ובזה מישב הוא מ"ש כי יהיה בפעל עתיד כמו שהעירותי (בסי' צו) ומ"ש (במשנה ב') והיה וכולי פירוש – ונשאר השאת אחר שנעשה שחין. גם נראה שראב״י וחכמים אזלי לשטתם במה דפליגי (בפ״ז דנגעים מ״א) הראש והזקן עד שלא העלו שער, העלו שער ונקרחו, השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת, נעשו צרבת וחי׳ ראב"י מטמא שתחלחן וסופן טמא וחכמים מטהרין וגי׳ מהר״ם "עד שלא נעשו" והוא גי׳ נכונה כי לראב״י מטמא משום שחין גם במקום השאת וס״ל דאע״ג שבעת שהיה השחין לח אינו מטמא אח״כ כשחיה חוזר ומטמא וה״ה בכ״מ שתחלתו וסופו בטומאה