מלבי"ם על ויקרא · תזריע · סימן 157

טמא הוא בדד ישב: מה שכפל ואמר "טמא הוא" בא להוציא לבל נטעה שרק בקרחת או עכ"פ בצרעת הראש שבו מדבר כמ"ש "בראשו נגעו", לכן אמר "טמא בדד ישב" שמצד טומאתו ישב בדד, ואין הבדל בין צרעת הראש או הבשר, כולם טמאים. אולם לפ"ז מיותר מלת "הוא" והיה יותר נכון לאמר "טמא בדד ישב" והיה טמא שם הנושא ר"ל הטמא ישב בדד. פירשו חז"ל שבא ללמד שהוא ישב בדד בפני עצמו, מובדל משאר הטמאים, שכבר ידענו (לשיטת ר"י פסחים סז) שזב וטמא מת כל אחד יש לו מחנה מיוחדת כמ"ש "ולא יטמאו את מחניהם" ולא ידענו ששני מיני טמאים אלה לא ישבו ביחד עם המצורע, לכן אמר שהוא טמא בפני עצמו ויושב בפ"ע מובדל משאר הטמאים. ודע שיש הבדל בין בדד ובין גלמוד. היושב גלמוד הוא מרוחק מכל אדם – "ואני שכולה וגלמודה" (ישעיהו מ״ט:כ״א), ובבראשית רבה (פרק לא ופרק לד) א"ר אבון "בחסר ובכפן גלמוד" – אם ראית חסרון בא לעולם הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה, וכן בסוטה (דף מב) "על עדת חנף גלמוד", ובראש השנה (דף כו). אבל היושב בדד אינו מובדל, ויבא גם על אומה שלמה ולשבח – "ה' בדד ינחנו", "הן עם לבדד ישכן". וכן המצורע אינו מובדל מיתר המצורעים רק מן הטהורים ובמ"ש "טמא הוא" – שהוא מיוחד בטומאתו, הוא לבד גם מן שנים הטמאים שהם זב וטמא מת (ועיין בזבחים דף קיז) וממילא מ"ש "מחוץ למחנה מושבו" הוא חוץ לג' מחנות