מלבי"ם על ויקרא · שמיני · סימן 160

והאוכל מנבלתה: חז"ל הוכיחו דנבלת בהמה אינה מטמאה באכילה ממה שכתוב בנבלת עוף טהור "נבלה וטרפה לא יאכל" (שמדבר בנבלת עוף טהור שאין לו טומאה רק באכילה). ואמר "לטמאה בה", מלת "בה" ממעט זולתה שהוא נבלת בהמה שאינה מטמאה באכילה. ומאמר זה מובא שנית בספרא (אחרי מות פרק יב מ"ה) (אמור פרק ד מי"ב). ובפרשת אחרי יתבאר יסוד הדרוש הזה ועמודיו. ועל פי ההנחה הזאת הוכיחו שמה שכתוב פה "האוכל מנבלתה יכבס בגדיו" פירושו שיעור אכילה (כי יש פעלים רבים שמשמשים על השיעור כמו שהבאנו באילת השחר כלל יא), ור"ל כי באמת גם האוכל טמא, כי האוכל הלא נושא ונוגע. וגם אם תחב לו חברו בבית הבליעה – עדיין הוא נושא (ובפרט למה דקיימא לן כרבא דאמר בנדה (דף מב.) דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוה). רק שזה מיותר דהא כבר אמר "הנוגע והנושא טמא". ועל כרחך שבא לפרש שטומאת הנוגע והנושא הוא כמו טומאת האוכל שהוא שיעור אכילה ובזה טמא משום מגע ומשא. ומצאנו כמה פעלים שלא באו בדוקא כמו שכתוב "והשורף אותם יכבס בגדיו" – המכין עצמו לשרוף, וכמו שכתבנו שם באורך. וכן אמרו (נדה דף ח, יומא דף יד) ד"המזה מי הנדה" פירושו הנושא כשיעור הזיה. וכן "האוכל בבית" גבי בית המנוגע פירושו כשיעור אכילת קבע. וכן מה שכתב "האוכל" בא על השיעור. והגם שכתוב "האוכל בבית יכבס בגדיו" שהוא משום שהוא נושא – למדו הוא הדין לשיעור נוגע מדכתיב באמצע בין נוגע ונושא. מה שאין כן ב"מזה מי הנדה". (ומיושב קושיית התוספות נדה מב ד"ה את"ל). ומה שאמר במשנה יכול אף הציפה וכולי – כבר נזכר למעלה ופרשנוהו למעלה (סימן צט).