מלבי"ם על ויקרא · בהר · סימן 34

ולא תונו איש את עמיתו: אזהרה זו כבר כתובה ומיותר על אונאת דברים, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. כי מה שכתב הראב"ע ש"אל תונו" הראשון אזהרה למוכר והשני היא אזהרה ללוקח, אין לו טעם, דהרי אמר בתחלה "וכי תמכרו..או קנה..אל תונו". וכל פסקא זו מובאת בבבא מציעא (דף נח:). ופירשו התוס' שמה שכתב אם היה בן גרים מוסיף שאף מעשה אבותיו לא יזכר. וכן יש לפרש שמוסיף באם היו חליים באים עליו בל נאמר שבזה יעוררהו לתשובה, דהא ראינו בחבריו של איוב שכתוב "ובשלשת רעיו חרה אפו". ומה שאמרו בברכות (דף ה:) ברב הונא דתקיפי ליה ארבע מאה דני דחמרא וכולי שאמרו לו רבנן מי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, כבר פירשו בתוס' שם שהיו יודעים שלא יהיב שבישא לאריסא. ובדברי ר' יהודה גרס בגמ' לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, משמע אף שרוצה לקנות. וכן בפסחים (דף קיג) צוה כן ריב"י את רבי. ואולם יש לומר שזה דוקא בתלמיד חכם כרבי, דהוה חילול השם אם לוקח בלא דמים, כמו שאמרו ביומא (דף פו) כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא לאלתר. ומ"ש שהרי הדבר מסור ללב כבר התבאר פר' קדושים (סימן ??).