מלבי"ם על ויקרא · צו · סימן 133

ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם וכולי: מה שתפס "כי תגע בכל טמא" ולא אמר "כי תטמא בכל טמא וכולי" (כדי לכלול גם המתטמא על ידי משא של נבלה ואהל המת) – בא להוציא שאם נשא הטמא את הטהור על ידי דבר אחר ולא נגע בו - אינו טמא לקדש. וכדוגמא זאת למעלה (סימן קכה). והנה מה שכתב תחלה (ויקרא ז, כ) "וטומאתו עליו" הוא טומאה היוצאת מגופו כמו זב וזבה ונדה ומצורע שהם חמורות. ובמה שכתב פה "בכל טמא" כולל גם טומאת מת עצמו. כי מה שכתב "בטומאת אדם" היינו שנגע בטמא מת [כמו שבארתי זה בויקרא (סימן דש)], ומן "בכל טמא" מרבה אם נגע במת עצמו שהוא אב הטומאה. והנה במ"ש "וטומאתו עליו" ו"בכל טמא" (שהם טומאת זב ומצורע וטמא מת) - הם חמורות. ומה שכתב "בבהמה טמאה" שהיא נבלה ושקץ טמא [ופי' "טמאה" - בהמה שמתה שהיא מטמא, וכולל טמאה וטהורה. וכן פי' "שקץ טמא", רוצה לומר שמת. ועיין מה שכתבנו בפר' ויקרא (סימן שב), ואין צריך למה שכתב הרמב"ן] - והם קלות. ועל זה שואל למה כתב טומאת חמורות וקלות? ומשיב שאם יכתב קלות - נטעה שמה שכתב דאין חייב כרת רק על טומאת הגוף, לא על טומאת בשר - הוא רק בקלות, אבל בחמורות חייב כרת גם על טומאת בשר. שהגם שהעצם שנטמא קל - הלא הטומאה חמורה ושקולה כמו טומאה קלה בטומאת הגוף. ואם יכתב חמורות לבד נאמר שעל הקלות אינו חייב כרת. ודבר זה שנוי בספרא פר' אמור (פרק ד מט"ז) ומתפרש בזבחים (דף מד:).