מלבי"ם על ויקרא · בחוקתי · סימן 5

ונתנה הארץ יבולה: אחרי שכל הברכות הנזכרות בפרשה זו הם ניסיות, למעלה מן הטבע, לא היה צריך לומר שתתן הארץ יבולה שזה ענין טבעיי ומצוי ברוב השנים. פירשוהו חז"ל שתתן יבולה הראויה לה מעת הבריאה, וסמכו זה על מה שכתוב "זכר עשה לנפלאותיו", רוצה לומר, כי כל מה שהיה קודם הקללה היה בהכרח הכנה אל מה שיהיה לעתיד לבא: האור נברא באור שבעתיים; ואור הלבנה כאור החמה; והארץ הוציאה פירותיה בו ביום גלוסקאות וכלי מילת; והאדם נברא לחיות לעולם – ולא היה כל זה לבטלה רק היה הכנה אל שיוחזר להיות כן לעתיד לבא אחר שיתוקן העולם מן השמרים והרע והקלקול. ולכן האריך "ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" והיה יכול לומר בקיצור: "ונתנה הארץ פריה" שכולל פרי העץ ופרי האדמה (כמו שבארנו בפר' בהר), רק ש"יבול" התבואה היה לו ענין אחר קודם הקלקול שבו ביום שנזרעה עשתה פירותיה כמ"ש "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע", שתיכף בהוצאתה היה בתוכה גרעיני הזרע שזה לא יצויר רק אם נגמר הפרי שאז זורעים אותה ומצמחת. ובפרי העץ היה שם ג' ענינים: (א) שהוציא פירות בן יומו כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" – הרי נברא עם פריו (ב) שהעץ היה נאכל כמ"ש "עץ פרי עושה פרי" ולא אמר "עץ עושה פרי", רק "עץ פרי", שהעץ יהיה כתכונת הפרי (ג) שגם אילני סרק עשו פרי כי לא אמר רק "עץ פרי", כי לא היה עץ סרק כלל. ועל זה רמז במה שכתב "ועץ השדה יתן פריו" שעץ השדה במובן המדויק הוא עץ הסרק הגדל בשדות. ומ"ש "יבולה" "פריו", בכינוי, היינו הראוי לה מעת הבריאה.