מלבי"ם על ויקרא · בהר · סימן 40

ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו: הרמב"ן פירש לפי הפשט שזה דבק עם פרשת היובל והוא ציווי (ואפשר על הבית דין) שיוציאו הקרקע ביובל מיד המחזיקים בה כמו "כי גאל ה' את יעקב" שפירושו שהוציא אותו מיד המחזיקים בו. אבל כבר התבאר אצלינו שמושג שם "גאולה" בא בעצם וראשונה על גאולת הקרובים דרך מקח וממכר ואחריו בא על ההצלה מצד הקורבה, ולא שייך על יציאת קרקע ביובל. ורש"י ורשב"ם פירשו שסמוך לפרשה שאחריו כעין כלל ופרטיו. אמר שמלבד החזרה ביובל תתנו גאולה על ידי קרובים ומפרש "כי ימוך אחיך..ובא גואלו". וכן פירשו בספרא על גאולת קרובים. והנה לקמן (פרק ה משנה ב) סתם כר"א שיגאל את ממכר אחיו חובה. ולמד ממה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" שכתוב זה מיותר לקבעו חובה כמ"ש בגמ'. ופי' שאם לא היה אומר "ארץ אחוזתכם" הייתי אומר שיגאלו כל דבר. לכן פרט "ארץ אחוזתכם" ומלת "בכל" מרבה בתים ועבד עברי. וברייתא זו מובאת בקדושין (דף כא) ומבעיא לן שם אם מרבה בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל. והרמב"ם פסק דאינם נגאלים בקרובים. וזה מבואר לפי מה שסתם בספרא כר"א שגאולת קרובים חובה, שאם כן סובר בודאי שמה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" בא לקובעו חובה. ובזה מיושב מה שתמה הרא"ם למה לא חש הרמב"ם על מה שבגמ' אקשי על רב ששת, ועיין בלחם משנה (פרק ב מהל' עבדים), ואכמ"ל.