מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 147

[הערה: איך הוציא מכאן ד' ריבויים?]
תקריב מלח: כבר בארנו (בסימן קמד) שממה שכתוב "במלח תמלח" ולא אמר "תמלח" לבד למדו חז"ל שאין די שישים מלח כל שהוא, רק צריך מליחה גמורה שלכן כפל הפעל עם השם. אבל אחר שפה אמר "תקריב מלח" שמשמעותו אף מלח כל שהו מבואר שדיעבד די בכל שהוא. וכן בארנו (בסימן קמה) שממה שכתוב "ולא תשבית מלח" למדו חז"ל שצריך מלח שאינה שובתת כמו שבארתי שם אבל ממה שסיים פה "תקריב מלח" מבואר שיוכל ליתן בדיעבד כל מין מלח. וזהו שאמר בספרא (הובא במנחות דף כא) "תקריב מלח" כל שהוא, "תקריב מלח" מכל מקום וכמו שהבאתי באילת השחר (כלל קנו). אמנם היה לו לאמר "על כל קרבנך תשים מלח" או "תתן מלח" כי לא מצאנו לשון הקרבה על דבר שבא לתקן הקרבן כמו "ונתת שמן ושמת לבונה" - שלא יצדק לומר "והקרבת שמן" כי אינו קרב בפני עצמו. ואמרו חז"ל שתפס פעל "תקריב" להורות שדין המלח כדין הקרבן, וממילא בקרבן צבור שדוחה שבת וטומאה – גם מליחתו דוחה שבת וטומאה. וזהו שאמר (שם ושם) תקריב אף בשבת תקריב אף בטומאה.