מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 48

[הערה: במה פליגי ר' יהודה ור' שמעון? ועוד כמה קושיות שהערו המפרשים בסוגיא דגמ' יומא (דף מה)]
ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח: הנה יפלא מאד איך יצויר שיצוה לתת אש לצורך עולת נדבה (שממנה מדבר פה) (א) הלא מוזהרים שלא לכבות אש המערכה, (ב) הלא כבר ערכו המערכה לצורך תמיד של שחר שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר? ולפי הפשט מבואר שדבור זה היה לו צורך בעת המסעות, שאז כבו את האש בהכרח. ואם קרה שחנו אחר חצות היום שכבר עבר זמן התמיד ובא לידו עולת נדבה היה צריך להבעיר אש המערכה בשבילה, ומזה דבר פה. ומן המערכה התמידית בכל בקר דבר בפר' צו שאמר "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר" (ועי' מה שכתבנו לקמן סימן נא). והנה בספרא (צו פרק ב מ"י) אמר בשעת מסעות מה היו עושין לה? (לאש המערכה) ר' יהודה אומר כופין עליה פסכתר. ר' שמעון אומר מדשנין אותה שנאמר "ודשנו את המזבח". ומפרש בירושלמי (פרק ד דיומא הלכה ו) שלר' יהודה פירוש "ודשנו" שיחנו עליה דברים דשנים שלא תכבה האש.

על פי זה תראה שר' יהודה ור' שמעון בספרא פה הולכים לשיטתם. כי ביומא (דף מה) מפרש שר' יהודה משיב לר' שמעון שאמר וכי סלקא דעתך שזר קרב על גבי המזבח? דאפשר דקאי אארעא ועביד במפוחה. ור' שמעון אמר דלאו אורח ארעא למעבד הכי. וכל אחד צודק לשיטתו. שלר' יהודה שלא כבה האש בעת המסע ומה שכתוב "ונתנו בני אהרן אש" הוא רק להבעיר המערכה וזה יכול לעשות בקל על ידי מפוח; ולכן לדידיה בא הכתוב להשמיענו שיהיה על ידי כהן. ור' שמעון לשיטתו שכבה אש המערכה בעת המסעות, ופירוש "ונתנו אש" שיביאו אש מן ההדיוט, לדידיה לא אורח ארעא למעבד זאת על ידי מפוח כי צריך לערוך הקסמים על ראש המזבח ולהבעירם. ולדידיה אין צריך ללמד שיהיה בכהן, וכי ס"ד שזר קרב לגבי מזבח?, ועיקר הלימוד שהנתינה תהיה על המזבח. ומבואר בספרא (צו פר' ב מ"ז) שר' יהודה דריש שתהיה הצתת האליתא בראש המזבח מן "והאש על המזבח תוקד בו", ור' שמעון סבירא ליה כר' יוסי שם.