מלבי"ם על ויקרא · אמור · סימן 118

נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה: אין לבאר שהכתוב מבדיל בקדשי מזבח בין הרי עלי ובין הרי זו, שבנדבה מותר שרוע וקלוט ולא בנדר, דהא ביתר המומים לא הבדיל בזה ואסר כולם למזבח בין בנדר בין בנדבה, ושרוע וקלוט לא טוב מהם, ושרוע נחשב במומי אדם עם המומים הגדולים – שבר יד ושבר רגל, כמ"ש הרמב"ן שם [שמ"ש בתמורה (דף ז) בעל מום מעיקרו דקלא בעלמא הוא הוא ענין אחר שלא סליק אדעתא להקדישו בין לרש"י בין לתוס' שם] ומוכרח כקבלת חכמים שמתיר לבדק הבית ואוסר למזבח. והאמת, בין נדר בין נדבה נופל על שתיהם. שמצאנו במזבח "אם נדר או נדבה זבח קרבנו", "לבד מנדריכם ונדבותיכם..", וכדומה. ובבדק הבית מצאנו "כי ידור נדר בערכך נפשות..", "וידר ישראל נדר..והחרמתי את עריהם" וסתם חרמים לבדק הבית. ובהכרח שמבדיל בין "תעשה אותו" ובין "לא ירצה" ר"ל שרוע וקלוט תעשה אותו, והוא לבדק הבית שעושהו הקדש לבד, ולא ירצה למזבח ששם מרצה. ומה שתפס בראשון "נדבה" ובשני "נדר" תפס רבותא בכל אחד. שהסברה מחייב להקל בנדר, שמשלם חוב נדרו, מבנדבה שיוכל שלא לנדב, ולרצון למזבח אסור אף נדר וכל שכן נדבה. והספרא הוכיח היטב שנדר מותר לבדק הבית ממ"ש "ולנדר לא ירצה" הרי לא אסר נדר רק לרצון למזבח, לא לעשות לבדק הבית. ושנדבה אסור למזבח ממה שכתווב "נדבה תעשה" רק עשיה, לא לרצון, ושיש הבדל בין בדק הבית ובין מזבח. וכן רבי מכריח גם כן מן "לא ירצה" כתנא קמא ומפרש בתמורה (דף ז:) שלתנא קמא אם מקדיש לדמי נסכים גם כן לקי (ור"ל שאחר שמוכיח שנדבה אסורה למזבח ממ"ש "נדבה תעשה", דוקא עשיה ולא רצייה. ונדבה דרישא מדבר שהקדיש לדמי בדק הבית וה"ה שהאיסור לרציה הוא אפילו לדמי. ורבי לא דייק כן רק לנדר לא ירצה אם מרצה בעצמו, לא אם הקדישו לדמי עולה או נסכים שהנקנה בדמיו מרצה, לא הוא.