מלבי"ם על ויקרא · צו · סימן 37

יאכלנה כשרה ולא פסולה: וכן אמר בספרא גבי חטאת וגבי אשם. ונראה כי אחר שריבוי "כל זכר" שמרבה בעל מום לא הוצרך לאכילה, רק לחלוקה (כי לאכילה ידעינן מפר' אמור) – אף בעל מום קבוע ואף בעל מום מתולדה ששם חשיב בין המומים גם בעל מום קבועים ומתולדה ואמר שכולם לחם אלקיו יאכל ואם כן מה דהוצרך לכתב במנחה וחטאת ואשם "כל זכר..יאכלנה" לרבות בעלי מום ואף קבוע ומתולדה – הכל היא לחלוקה [בדברי מתורץ קושיית התוספות זבחים דף קב: ד"ה בע"מ עובר]. ואם כן, למה אמר "יאכלנה" ולא אמר "יחלקנה"? וצ"ל כמ"ש בזבחים (דף צט.) על פסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה" רב יוסף אמר מכדי מאי יאכלנה יחלקנה, לכתב רחמנא יחלקנה. מאי יאכלנה? ש"מ ראוי לאכילה - חולק, אינו ראוי לאכילה - אינו חולק. ואם כן הוא הדין כאן. קמ"ל דבר הראוי לאכל – חולקים אותו. דבר הבלתי ראוי לאכל כמו פסולה – אין חולקים אותו. והנה כבר רבה זאת [במשנה ב'] - יכול אף הפסולה במחלוקת וכולי. וגם מה שכתב "מאישי ה' אין להם אלא לאחר מתנת האישים – כבר אמור למעלה (שם). וצריך לומר דנכפל ללמד שלא נטעה שבעלי מום חולקים אף בפסולה ואף קודם מתנת האישים כיון דאין ראוים לעבודה. ומ"ש "חק עולם" - לבית עולמים, "לדורותיכם" - שינהג לדורותיכם – יתבאר אי"ה (בפר' אמור ס' סו). עיי"ש.