מלבי"ם על ויקרא · תזריע · סימן 91

וראה את הבשר החי וטמאו: פסוק זה כולו נאמר לבלי צורך ומה הוסיף על "וביום הראות בו בשר חי יטמא" שאם ללמד שצריך שיראה הכהן ויטמאנו גם זה נדע ממ"ש "יטמא" בפעל, שכבר בארנו למעלה (סימן ה) שבטומאה היוצא מגופו ידבר תמיד בשם "טמא הוא" ולא יצדק לדבר בדרך הפעל רק מצד שאינו טמא מעצמו עד יראהו הכהן ויחליטנו שמצד זה יצדק הפעל "יטמא", כי *קבל הטומאה מבחוץ על ידי גזרת הכהן. ואם היה הפירוש שביום הראות בשר חי טמא מעצמו שלא ע"י כהן היה צריך לומר "טמא הוא". ועוד שאם נאמר שמ"ש "וראה הכהן" מוסב למעלה היל"ל "וראהו הכהן וטמאו", ולמה חזר את השם – "וראה את הבשר החי"? מכל זה הכריחו חז״ל שהוא מאמר פוסק בפני עצמו ובא לתת כלל כולל בכל מקום, שלא לבד בענין הנז' כאן ששב הבשר החי ונתגלה אחר פריחת החלט מחיה בתחלה, הוא הדין בכל אופן שנטהר הנגע ע״י פריחה מאיזה טומאה שיהיה – בין מטומאת מחיה או שער לבן או פשיון, בין בתחלה (במחיה ושער לבן שמטמאין בתחלה) בין בסוף שבוע א' או ב' או שחזר סימן טומאה לאחר הפטור או שהיה מוסגר שבכל אלה נטהר ע״י פריחה כמו שלמד (בפ״ד מ״ו) ממ״ש "כולו הפך לבן טהור" – ה״ה שאם אחר פריחה חזר בשר חי שב להיות טמא וז״ש דע שזה כלל כולל שבכ״מ שיראה הכהן הבשר החי וטמאו. ז״ש שיכול אין לי אלא לאחר פריחת החלט מחיה בתחלה וכולי ת״ל "וראה" וכ׳ לרבות את כולם