מלבי"ם על ויקרא · תזריע · סימן 23

לבן או לבת: הלמ"ד של "לבן" ושל "לבת" מורה על הכללות – לכל בן ולכל בת, כמו "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות" פירושו לכל איש, "שנים ליום" – לכל יום. ועל זה פירש לחייב על כל בן. והוא אם ילדה אחר מלאת (או לר"י אחר מלאת של הולד הראשון). והנה חק מוסד אצלינו (פר' קדושים סימן קא) שבכל מקום שאין מקום טעות לא תבוא מלת "או" על החלוקה, רק וי"ו החילוק. ולא תבוא מלת "או" רק במקום טעות או במקום שהנושאים אינם דומים ויש בשני דבר חידוש כמו "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל" שמוסיף בכל אחד חידוש על חבירו וכמ"ש. וכן פירשו בית הלל שמה שכתוב פה "או לבת" (הגם שפה אם היה אומר "ולבת" לא היה מקום טעות) שר"ל אף לכל בת יביא וזה הגם שבבת משכחת שילדה אור ליום פ"א שעדיין לא יצאה לשעה שהיא חייבת בקרבן בכל זאת – תביא. אבל בבן לא משכחת לה כי פה אינו מדבר מתאומים (דביה מכשחכת גם בבן, דאשתהויי אשתהי) כי יבואר לקמן (פרק ד מ"א) דעל תאומים יש לימוד אחר שיביא קרבן על כל אחד וכמש"ש הטעם. וכיון שפה מדבר שנתעברה שנית, לא משכחת ציור זה רק בבת. וז"ש או לבת להביא את המפלת אור לפ"א וכולי. והפלפול שבין ב"ש וב"ה מובא במשנה דכריתות (דף ז:) דב"ה טענו דכיון שאור לפ"א הוא טמאה כמו ביום פ"א, וביום פ"א היא חייבת בקרבן, הוא הדין אור פ"א. (ומ"ש אמרו להם בית שמאי ואחר כך כתוב אמרו להם בית הלל צריך למחוק). ובית שמאי השיבו דיום פ"א שאני שכבר השעה ראויה לקרבן. והשיבו ב"ה מיום פ"א שחל בשבת. ואמרו להם שגם שבת ראוי לקרבן ציבור. וממה שאור לפ"א הדמים טמאים אין ראיה דגם אם הפילה תוך מלאת דמיה טמאים מפני הלידה ואעפ"כ אינה חייבת בקרבן. ולי נראה דב"ש שאמרו הדמים אין מוכיחים שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאים לשיטתם, דר' אליעזר שמותי – מתלמידי בית שמאי סבירא ליה (פרק ב מ"ד) דגם דמי זיבתה טמא ביולדת תוך שמונים.