מלבי"ם על ויקרא · אחרי מות · סימן 73

וכל מלאכה לא תעשו: כל עסק שיתעסק האדם לפעול איזה דבר לצורך תכלית מיוחד נקרא מלאכה, וכשיש בה טרחה יתירה ועמל הגוף נקרא מלאכת עבודה. וביום טוב אמר תמיד "כל מלאכת עבודה לא תעשו" כי כבר הקילה התורה ביום טוב והתירה מלאכת אוכל נפש ולא אסרה רק "מלאכת עבודה" כמו חרישה וזריעה וכדומה שהעבודה הוא לרוב במלאכת מחובר – עובד אדמתו, עובד שדהו וכדומה. ותפס "עבודה" למשל, שמלאכה הדומה למלאכה שיש בה עבודה אסורה ביום טוב אבל מלאכה שיעשה לאוכל ביתו הוא מלאכה ועסק סתם, לא עבודה. אבל בשבת ויום הכפורים כתיב "כל מלאכה" ויש מלאכה סתם ויש מלאכת מחשבת דהיינו מלאכת אומן כמו מלאכת המשכן שהיה מלאכת חרש וחושב ורוקם, ושבת והוא הדין יום הכפורים שכתוב בהם "מלאכה" סתם למדינן ממשכן שאין אסור רק מלאכה שיש עמה מחשבה. והנה זה נאמר ביום הכפורים חמשה פעמים: אחד כאן, ושלשה פעמים בפר' אמור, ופעם אחד בפר' פנחס. וכבר אמר בסימן הקודם שמ"ש בפר' פנחס "כל מלאכה לא תעשו" צריך לאקושי עינוי למלאכה. ומ"ש כאן "כל מלאכה לא תעשו" צריך לאזהרה. וג' פעמים שבפר' אמור צריך אחד לעונש ואחד לדרוש שבמשנה ו' שמרבה כל מלאכה אף מקצת המלאכה [כי שם "מלאכה" סתם נופל רק על דבר שנגמר כולו, ומרבה ממלת "כל"] ואחד לדרוש שבמשנה ז' – לרבות מלאכת מצוה. ומה שמרבה במשנה ח אף אות א' הוא ממלת "כל" שמיותר, וכר"י שחצי שיעור אסור מן התורה. עוד נזכר גבי יום הכפורים שני פעמים "שבת שבתון", פה ובפר' אמור, ואסמכו חכמים עליו את השבותין כי הכפל "שבת שבתון" מורה שביתה לגמרי ולדעת חז"ל נון האמנתי"ו הנוסף בסוף השם מורה על חוזק הדבר שהשם מורה עליו כמו שאמרו בפסחים (דף קיח.) ובבראשית רבה (פרשה כ) קשה מזונות כפלים כיולדה. ביולדה כתיב "בעצב תלדי בנים" ובמזונות כתיב "בעצבון תאכלנה". וכן "שבתון" מורה השביתה הגמורה ואסמכו – (א) שביתה מדבר הרשות, (ב) מדבר מצוה, כמו שחשב בביצה (דף לו).