מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 308

והנה הכתוב סתם דבריו ואי אפשר שיהיה כפשוטו שהנוגע בטומאת המוזכרים יהיה חייב קרבן – דלא הוזהרו ישראל מן הטומאה. וגם הכהנים לא הוזהרו על מגע נבלה ושרץ. רק הכתוב סמך על המבין שלא יחייב קרבן על השוגג רק על ענין שמוזהר וחייב עליו עונש מזיד, שאז חייב בשוגג קרבן להגן עליו מן העונש להיות כופר נפשו. וזה אם אכל קדש או נכנס למקדש בטומאה. שעל הקדש ענש – "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ) (שם כב, ג) (כמו שאמרו שלש כריתות אמורות בשלמים). והזהיר – "בכל קדש לא תגע". וכן על המקדש ענש (במדבר יט, כ), והזהיר (שם ה, ג). ואף על גב דגם על תרומות ענש והזהיר – למדו בשבועות (דף ו:) "טומאתו" "טומאתו" - והוא אחד מדרכי הקבלה אשר נדבר עליה אם ירצה השם בקונטרס מיוחד. וכן תרגם יונתן והוא מסאב ויקרב בכל קודשיא.