מלבי"ם על ויקרא · צו · סימן 119

ואם האכל יאכל: היה יותר טוב שיאמר בקיצור "המקריב אותו להאכל ביום השלישי", והיה מבואר שמדבר ממחשבת אכילה; ודרך הלשון להקדים הפועל אל יתר חלקי המאמר. פירשוהו חז"ל בספרא (מובא בזבחים דף יג) משום דאז נפרש 'המקריב' הוא הזורק את הדם שהוא עיקר ההקרבה ועליו אמר "לא ירצה" (שהריצוי הוא בדם) ונאמר שרק המחשבה בשעת זריקה פוסל. לכן התחיל בסתם – "ואם האכל יאכל" – שכל שמוכן בשעת איזה עבודה אל אכילה ביום השלישי. ובכל זה אמר "המקריב אותו" (שהיא הזריקה) ללמד שאינו פוסל רק בעבודה הדומה לזריקה דמעכבא כפרה. לא במחשבה בשעת שפיכת שירים והקטרת חלבים ואכילת בשר. ואם מחשב בשעת הולכה: דעת ר' מאיר שפוסל, אחר שמעכב כפרה. ודעת ר' שמעון שאינו פוסל אחר שאפשר לבטלה. ור"א מכריע שבמקום שצריך להלך - פוסל, ואם לאו - אינו פוסל. ובגמרא מפרש דבריו באורך, עיי"ש. ואמר עוד אין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה – הוא מימרא דרבא בזבחים (דף כו:) ובמנחות (דף ה:). ושם מפרש בדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר [עי' פירוש רש"י ותוספות שם. וברמב"ם וראב"ד (פ"יד מהל' פה"מ ה"ג)], ובמי שראוי לעבודה לאפוקי בעל מום, ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח.