מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 358

וכפר עליו באיל האשם: כבר הזכרנו שמה שכתוב "וכפר..באיל האשם" מיותר. ואם כמו שכתבנו, שנדע שהאיל מעכב הכפרה - הלא סתם 'כפרה' בכל מקום הוא בדם כמו שאמרו בספרא (ויקרא נדבה פרק ד מ"ט). ועוד, שהלא כבר הזכרנו למעלה (סימן רנד וסימן רצב) שכל מקום שאמר "וכפר..ונסלח" מלת "וכפר" מיותר. ונדע ממילא שבא ללמד על כפרת דמים שלא נזכר בפרשה זאת; ושאין די במעות. אך שאחר שלתנאי הכפרה צריך ב' דברים: (א) האשם - שהיא השבת הקרן שנקרא גבי גזל הגר בשם "אשם", כמו שכתוב: "והשיב את אשמו בראשו" (במדבר ה, ז), "להשיב האשם אליו..האשם המושב.." (שם שם). (ב) הקרבן שנקרא (שם) נגד תשלומי האשם בשם "איל הכפורים" אומר שאחר שנתן האשם (שהיא הקרן) יתכפר באיל הבא אחריו [ולכן למד לגירסת הגמרא בבא קמא (דף קט.) דהקדים אשמו למעילתו לא יצא ממה כתוב "באיל האשם", ששֵם "איל האשם" מורה שהאיל טפל אל האשם ובא אחריו]. ומזה מבואר שהחומש אינו תנאי אל הכפרה. כי קראו "איל האשם", לא "איל החומש". שרק האשם צריך אל איל הכפרה שבו יסלח לו. וכבר בארנו למעלה (סימן רעז) שגדר שם 'סליחה' היא העברת העון ממציאות, שלכן דריש "ונסלח" מלמד שאין משיירין לו ליום הכפורים, שזה גדר שם 'סליחה' שאין אחריו מאומה. ושם בארנו גם כן שמה שכתוב "ונסלח לו" מלת "לו" מורה שעל ידי הקרבן הקדום באה הסליחה, עיי"ש. וכיון שגם פה אמר "באיל האשם ונסלח לו" - מבואר שאחר האיל והאשם אין צריך מאומה, כי החומש אינו מעכב את הסליחה.