מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 72

קרבנו: כבר בארנו למעלה (סימן סא) שכפי חוקי הלשון וכלליו צריך לומר "ואם מן העוף הוא מקריב" (בפעל, לא בשם). ושם הראינו שבכל מקום שבא זרות כיוצא בזה שבא שם "קרבנו" תחת הפעל דרשו חז"ל הכינוי. וכן דריש פה שבא למעט צבור שאין מביאין עוף. ובאר (במשנה ו ז ח) דצריך המיעוט משום שהייתי לומדו במה מצינו מעולת בהמה שבא בנדר ונבדה וגם הצבור מתנדבים אותה, והוה אמינא דהוא הדין עוף. והגם שמצינו בהפך, דמנחה ושלמים אינם באים נדבת צבור, יש לדחות דמנחה הלא גם השותפים אין מקריבין אותה ולכן גם צבור אינו מקריב מנחה; והשלמים נמתעטו בתמות ובזכרות (פירוש: שאנדרוגינוס פסול לשלמים דצריך זכר ודאי או נקבה ודאית כר' אליעזר במשנה ה', ויותר נראה דיש למחוק מלת "בזכרות"); אבל עוף שהשותפים מביאין אותה (כמ"ש (ויקרא נדבה פרק ח מ"א)) ואין המום פוסל בו (כמ"ש (ויקרא נדבה פרשה ו מ"ג) נאמר שהצבור מביאין עוף – לכן צריך "קרבנו". ובמשנה ט' ביאר עוד שנוכל ללמוד זה מדין קל וחומר, דאחר שריבה הכתוב בהבאת עולת העוף על עולת בהמה – שיכול להביא נקבה ובעל מום שאין באים מן הבהמה – כל שכן שתבא נדבת צבור שמביא מן הבהמה. לזה צריך "קרבנו" למעט. ועיין שבועות (דף יב:) ברש"י ותוס'.