מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 197

ועשה מאחת מהנה: פה כתוב "ועשה מאחת" ובחטאת צבור ונשיא ויחיד כתוב "ועשה אחת מכל מצות". ואמרו חז"ל בספרא (הובא בשבת (דף קג:)) לפי שבמה שכתב "ועשה אחת" מורה שיעשה הדבר כולו ובמה שכתב "ועשה מאחת" מורה אף שעשה מקצת הדבר, שהמ"ם מורה תמיד על הקצתית. ולמדינן מזה שאף אם עושה קצת הדבר צריך שיהיה דבר שלם. ובאר התנא קמא שצריך שיכתב שם קטן משם גדול כגון "שמ" מ"שמעון" שאז, הגם שהוא "מאחת" (ר"ל מקצת מן השם), בכל זה הוא "אחת" ודבר שלם, כי הוא שם קטן בפני עצמו. ור' יהודה מוסיף על מה שאמר תנא קמא (דצריך שהשם קטן יהיה משני אותיות חלוקות), והוא סבירא ליה (זה דעת רבן גמליאל רבו, לא דעתו, כ"פ בגמ' שם) דאפילו בשתי אותיות שוות שהן שם קטן משם גדול חייב. וכן צריך שיארוג שתי חוטין בבגד ושני בתי נירין בנפה ובכברה. ובזה, הגם שהוא מקצת הבגד והנפה, יצדק עליו "ועשה אחת" כיון שמתקיים בפני עצמו. ודעת ר' יוסי (במשנה ה') שציור זה לא משכחת רק באורג ב' חוטין בבגד וב' בתי נירין בנפה, שהוא "אחת"/"מאחת"; אבל בכותב לא תמצא זה שלדעתו חיוב כותב הוא משום רושם, ובכל שני רשימות, אף שני אלפין, אף שאינם שם כלל בשום מקום – חייב. ואם כן לא מוצאים ביה "אחת"/"מאחת" שהרשימות אין מצטרפות לעולם להיות דבר שלם כי כל אחד רשימה בפני עצמה. ודעת ר' שמעון שפירוש "אחת"/"מאחת" היינו שרצה לכתב פסוק שלם וכתב תיבה אחת, ואז חייב אף שלא השלים הפסוק; אבל אם כתב קצת התיבה – פטור לר' שמעון. כן פירשוהו בגמרא שם. ויש עוד דעות חלוקות בגמרא שם וירושלמי שם, ואין כאן מקום להאריך.