מלבי"ם על ויקרא · ויקרא · סימן 125

[הערה: הלא כבר דריש מלת "אותה" בסימן הקודם משנה ג'.]
פתות אותה פתים: כבר בארנו באילת השחר (כלל קנ) שבעל הלשון יציין גוף הפעול על ידי אות הכינוי כמו "לעבדה ולשמרה", ולפעמים תדבק אות הכינוי במלת "את" כמו "לעבוד אותה ולשמור אותה". וכל מקום שבא הכינוי דבוקה במלת "את" בא לדייק שמכיון על גוף הפעול בדוקא ולרוב בא לשלול זולתו. והנה פה הגם שצריך לבוא בכינוי (שאם יאמר "פתות" בלא כינוי נאמר שיעשנה כפרורים כמו שתהבאר בסימן הקודם) בכל זה היה די שיאמר "פתותה פתים", בכינוי, ולמה אמר "פתות אותה" בכינוי הדבק במלת "את"? אמרו חז"ל שבא למעט זולתה שהם שתי לחם ולחם הפנים משום דכל המנחות אתרבו לפתיתה ממה שכתוב "מנחה היא" (ויתבאר דרוש זה בסימן שאחרי זה) ובא להוציא שלחם הפנים ושתי לחם שאין מהם לאשים, אין בהם פתיתה.