מלבי"ם על ויקרא · בחוקתי · סימן 111

כל חרם אשר יחרם מן האדם: לדעת הרמב"ן (בפירוש התורה ובמשפט החרם שלו שהועתק במיוחסות ובכלבו ורבינו ירוחם) פשט הכתוב שיש רשות למלך ולסנהדרין עם כל ישראל להחרים יושבי עיר אחד העוברים על תקנתם והם חייבים מיתה, ואין להם פדיון. ולדעתו זה פירוש ענין אנשי יבש גלעד שנהרגו, וענין יריחו ויונתן בן שאול, עיי"ש באורך. ודעת חז"ל אינו כן (ובירושלמי סוף ברכות אמר על חרמו של עכן "חטא ישראל" – ולא יהושע גזר?! מכאן שהסכים הקב"ה על ידו. וענין יהונתן ואנשי יבש הוא ענין אחר מדין מלך ובארתיו במקום אחר). ומפרשים שרצונו לומר המוכן להחרם דהיינו למות, אין לו פדיון ואם אמר "ערכי עלי", לא אמר כלום. ודוקא משנגמר דינו שלזה אמר "חרם אשר יחרם", כפל השם עם הפעל, ר"ל שמוכן לכך. (ובגמ' דייק ממה שכתוב "מן האדם" ולא כל האדם). ור' חנניא סובר שנערך. ומפרש בגמ' (ערכין ו, כתובות לז) דדריש האי קרא שלא יועיל פדיון להמחויב מיתה בבית דין. וזה עצמו מה שכתוב (במדבר לה, לא) "לא תקחו כופר לנפש רוצח" ומפרש בכתובות דצריך תרוויהו, עיי"ש. ומ"ש אין לי אלא החמורות... בגמרא איתא כן על דרשת ר"י בנו של ר' יהושע בן קרחה, ועיין בקרבן אהרן. ומ"ש ר' יוסי נדר ומעריך... בזה כולי עלמא מודים רק חידש שאם הזיק חייב בתשלומין, דלתנא קמא פטור. ושם התבאר במאי פליגי, עיי"ש.