מלבי"ם על ויקרא · אמור · סימן 228

והיתה ללחם לאזכרה: היה די לומר "לבונה זכה לאזכרה", רק שמלמד שהלבונה שייכת אל הלחם ואינה קרבן בפני עצמה. ובמה שכתב "והיתה" מבואר שהיא לעכובא ומזה נדע שמעכבת (כמ"ש במנחות דף כז) ושמפגלת ופוסלת אם חשב להקטירה חוץ לזמנה או חוץ למקומה, כמ"ש במנחות (דף ??). וסתמא זו כרבי דסבירא ליה במנחות (דף סב) לגבי כבשים ו(דף צח) לגבי לבונה דפירוש "על" בסמוך כמו "וסכות על הארון את הכפורת". ומביא סמך לדבריו ממה שכתוב "והיתה ללחם" ולא אמר "והיתה על הלחם" וטעם מסברה כדי שלא ישברו את הלחם. וסתמא זו דלא כר' יהודה דסבירא ליה דאמת כלים בת חמשה ואם כן היה רוחבו של לחם הפנים ממלא כל השולחן ולא היה מקום להניח שם שני בזיכי לבונה כמו שנראה במשנה (דף צו), עיי"ש. וממה שמביא טעם וסברה לדבריו יש ראיה למה שכתבו התוס' בסוטה (דף לז) דגם לרבי יש לפרש "על" ממש רק היכא שיש טעם וסברה אמר ד"על" בסמוך, עיי"ש. ועי' תוספות פסחים (דף סג: ד"ה לא). ועיין עוד בזה בירושלמי (פרק ז דפסחים הלכה א). ומ"ש במשנה ו ר' שמעון אומר נאמר כאן אזכרה וכולי כבר מובא בספרא ויקרא דבורא דנדבה (פרשה ט) ופרשתיו בטוב טעם (שם סימן קט), דרשהו משם.