מלבי"ם על ויקרא · תזריע · סימן 44

היה יכול לומר סתם "וראה הכהן" (כמ"ש בפסוק ח'. י'. יג'. כ'. וכדומה) או לאמר "וראהו הכהן" בכינוי (כמ"ש בפסוק ה' כז' ובכמה מקומות) ולמה חזר את שם הפעול לחנם וכבר מבואר אצלינו (באילת השחר פרק טו) שבכל מקום שיחזר השם יש בו טעם. פירשו חז"ל שראיה סתם כשלא יבא הפעול אחריו יהיה ראיית העין לבד. "וירא ה' וינאץ". "ובהשחית ראה ה' וינחם". עד שיבא לפעמים על ראיית השכל כמ"ש במו"נ (ח"א פ"ד). וכשיאמר "וראהו" או "וראה אותו" יש לפרשו שיראה את האדם המנוגע, לכן אמר שיראה את הנגע דוקא ויתן עיניו בו בשעת ראיה. ומ״ש "בעור הבשר" שהיא מיותר לגמרי. מפרש שמ״ש "בעור הבשר" מוסב על פעל "וראה" . שיראה את הנגע כמו שהוא בעור הבשר ויראה את הבשר שסביבו ג״כ ועפי״ז הוסיף ריב״י שצריך שיהי׳ החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון ובתוספתא ריב״י אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וכולי, ולדעת הרמב״ם (פ"ו מה׳ נגעים ה״ג) היא דבר אחד עם הת״ק . ולכן פסק (בפ״ט ה״ד) גם כת"ק, ולא כרי״ק שכ׳ שס״ל דפליגי את״ק. והראב׳׳ד חולק וס״ל דאין הלכה כריב״י וממ"ש "בעור הבשר" ולא אמר כמו בכל מקום "בעור בשרו" בכינוי דס"ל דמשערין באדם בינוני והיא כדעת חכמים ונתבאר למעלה (סימן מ)