מלבי"ם על ויקרא · אמור · סימן 123

כי משחתם בהם מום בם: לדעת הת"ק הוסיף וכפל ללמד שכל משחת אסור, והוא הדין סירוס לנקבות. ור' יהודה השיב ממלת "בהם" שהוא לשון זכר, שלדברי התנא קמא היה לו לומר "משחתם בהן", בנו"ן. וסבירא ליה שמה שכתוב "משחתם" קאי על יתר מיני משחת וכדדרש ר' ישמעאל (חולין כג, עכו"ם כג, סנהדרין נז, בכורות נז, תמורה כח) וכמ"ש התוס' בחולין שם ובכמה מקומות דכולי עלמא סבירא להו דרשא דר' ישמעאל. והנה הסמ"ג הביא ברייתא זו ופי' שמיירי לענין הקרבה. והנה למה שנראה מדברי הרמב"ם והסמ"ג דמשכחת גם בנקבות סירוס במעשה כמ"ש הב"ש (סימן ה ס"ק יד), אם כן בנטלה האם שלה כדי שלא תלד הגם שכשר לאכילה וגם אינו מום, הלא פסק הרמב"ם (פרק ב מהל' איסורי מזבח) דחסר כוליא פסולה, דחסרון מבפנים שמיה חסרון. ולפי זה ברייתא דספרא "את שתי הכליות" – ולא בעל כוליא אחת הוא משום חסרון וסבירא ליה לר' יהודה, סתמא דספרא, דשמיה חסרון והוא הדין בנטלה האם. אמנם יש לתרץ דלתנא קמא הוא בכלל המומים ועל זה חולק ר' יהודה כי חסרון מבפנים שאינו מום הוא רק בעשה תמימים ולא בעל חסרון. ואף למה שכתבנו (בסימן קיט) דלר' יהודה לאו הבא מכלל עשה שבפרשה זו הוא לא תעשה, בכל זאת, אין דינו כבעל מום לעבור בחמשה לאוין. אולם יותר נראה שהפלוגתא הוא לענין סירוס ויש לתרץ דתנא קמא ר' יהודה בן בתירה הוא דאמר על שניהם הוא נאמר "פרו ורבו" ולכן אוסר סירוס גם בנשים כמו שמבואר בשבת (דף קיא), עיי"ש. ומ"ש "לא ירצו" – מלמד שאין מרצין התבאר בסדר ויקרא (סימן פא).