מלבי"ם על ויקרא · צו · סימן 187

מלואים הם לריח נחוח: מה שכתוב שנית "מלואים הם" – וכבר קראו בשם 'איל המלואים'? – לומר שהם ריח נחוח מצד שהם מלואים; רוצה לומר מצד שהם מחנכין הכהן לעבודת השם. דוגמת המלך אשר יעשה משתה עת יכין את אוהבו ויחנכהו לעבודתו. ומה שכתב שמשה הניף את החזות - ולמה לא הניפו אהרן? כי העבודות עשה משה כדי ללמד לאהרן אבל התנופה כבר למד וכבר הניף בעצמו, ולמה חזר משה להניף? השיבו חז"ל שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. והשכר יהיה בשתי פנים: אם השכר להנפש אשר תוסיף אומץ לקנות שלמות – שעל זה אמרו שכר מצוה מצוה, שיתן ה' שכרו להזמין לו עוד מצוה למען יוסיף שלמות, והיה שכרו של משה מצד זה שהוסיף לו מצות תנופה לזכותו במצוה זו. ועל זה מביא קרא דמלאכי שהובא למעלה סימן זה שגם על דברים קטנים ישלם ה' שכר וכל שכן על עבודת הקדש. והשני שכר להגוף שעל זה אמר "למשה היה למנה" - שם 'מנה' מורה על דבר המזומן ומוכן לו; שעל ידי ששמש בכהונה הוכן לו חלק מכהונה, וכל שכן המשמש בכהונה לעולם. וזהו שאמר "מאיל המלואים למשה היה" – רוצה לומר בזכות עבודה הפרטית הזאת קבל מנה, וכל שכן העובד בקביעות.