מלבי"ם על ויקרא · בחוקתי · סימן 113

ואם גאל יגאל איש ממעשרו: כבר בארתי (מצורע סימן קעח) דכל מקום שבא מלת "איש" אחר מלת "אם" אינו שם המין רק שם הכללות וגם אשה בכלל. וז"ש "ואם גאל יגאל" לרבות את האשה – רצונו לומר, כיון דכתיב "ואם", שם "איש" הוא שם הכללות. וכן מרבה קטן מטעם זה. אמנם מה שתפס רק ט' שנה – שטפיה דלישנא נקט מן הדרוש שדרש (שם) על "ואם שכב ישכב איש אותה". ופה רצונו לומר קטן שהוא בר דעת שמקחו מקח, דהא כתיב לשון "גאולה" וצריך שיהיה לו דעת לגאול כי עם מושג הגאולה נקשר מושג הקנין. [אמנם בקידושין (דף כד) אמר "איש" אמר רחמנא ולא אשה. אמנם לפי שיטת רש"י שם מיירי במעשר של בעלה והלימוד הוא ממה שכתוב "איש ממעשרו" – ולא אשה ממעשר בעלה. רק שיטת רבינו תם שם אנו כן וכן ברמב"ם (פרק ה מהל' מעשר הלכה ב), עיי"ש. וברמב"ם לא נזכר הדין דקטן אינו מוסיף חומש.] וזה חק מוסד שכל מקום שכפל המקור עם הפעל מורה שתעשה הפעולה בכל אופן, ודרש כאן מה שכתב "אם גאל יגאל" מרבה אף לקח וירש; שלא נֹאמר שְמָה שכתב "ממעשרו" היינו דוקא מעשר של התבואה שזרע בעצמו. ומ"ש נתן לו במתנה – לשיטת ר' יהודה (קדושין נד) מעשר ממון הדיוט הוא; או גם לכולי עלמא אם נתן לו בטבלו. וממ"ש "ממעשרו", במ"ם, שמורה על הקצת – כי מעשר שנכנס לירושלים אין פודין אותו. וכן מעשר שאין בחומשו שוה פרוטה. ומלת חמישתו טעות סופר, וכמו שהוא בבבא מציעא (דף נג:). ומ"ש שיהא הוא וחומשו חמשה התבאר (ויקרא סימן שנד).