מלבי"ם על ויקרא · אמור · סימן 132

לא תשחטו: ממה שאמר בלשון רבים הוכיחו שיצויר האזהרה על שנים השוחטים – אם נשחטה הפרה ואחר כך שחט אחד את אמה ואחד את בתה, שניהם עוברים. כי במה שכתוב "אותו ואת בנו", אף בנו ואותו במשמע. ובחולין (דף פב) מקשה על זה האי מבעיא ליה דאי כתב רחמנא "לא תשחט" הוה אמינא חד אין, תרי לא. אם כן לכתוב "לא ישחטו", מאי "לא תשחטו"? שמע מינה תרתי. נראה שרצונו לומר לכתוב "לא ישָחְטו" בנפעל, כי בפסוק הקודם דבר האזהרה על הדבר "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני..יֵרָצה", וכן היה לו לומר כאן בנפעל על הדבר ונדע גם כן שאין הבדל בין אם נשחטים על ידי שוחט אחד או שנים. ומדקאמר "לא תשחטו" מזהיר את השוחטים ללמד שעל שנים באה האזהרה. על שוחט האם ועל שוחט הבת. והנה אם שחט האם ואחר כך בניה עובר על כל בן ובן. אולם אם שחט הבנים תחלה ואחר כך האם אין כאן אלא לאו אחד והתראה אחת וזה דלא כסומכוס (במשנה ה) שחולק גם בזה כמבואר בתוספתא. וכן אמר (במשנה ה) שאם שחטה ואחר כך אם אמה ואחר כך שחט האמצעי והיא אֵם של בת, שעבר עליה שני לאוין – משום בתה ומשום אמה. [...נלע"ד שחסר כאן...] ששחט תחלה אינו חייב אלא אחת שהיא חדא התראה וחד מעשה. וסומכוס סבירא ליה דכהאי גוונא חייב שתי מלקיות וכמו שמפרש בגמ' (דף פב:). וכן הוא הדין בשחטה ואחר כך בת בתה ואחר כך באמצעיית גם כן פליגי בזה, והוא הוא.