מלבי"ם על ויקרא · אחרי מות · סימן 55

את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם: כבר בארנו ההבדל בין "עון" ובין "פשע" ובין "חטא". המעוה הוא בעצת השכל שכופר במצוה או במְצַוֶה על ידי טענות השכל. והפושע הוא מצד המרד שמורד באדוניו ופורק עול, הגם שאינו טועה בשכלו ויודע שהוא עבירה, עושה בשאט נפש. והחוטא הוא מצד השגגה או מצד תוקף יצרו והוא מענין חסרון שהחטיא המעשה הנאותה. ולפי זה המעוה הוא הפך השוגג כי גדרו שעושה בעצת השכל. והפושע הוא הפך האונס כי יעשה במרד ובשאט נפש. והחוטא הוא הפך הספק שמי שאכל ספק חלב ספק שומן אי אפשר לומר שחטא, רק שספק אם חטא, כי לא נודע אם עשה החטא או לא. אולם יצויר מעוה באונס ובספק. למשל, שכופר ואומר שהחלב מותר ובכל זאת לא רצה לאכול מפני שמאס בו רק שאנסוהו. וכן שאכל חתיכה ספק חלק ספק שומן מפני שאמר שחלב מותר והרי זה מעוה. וכן יצויר פושע על ידי ספק- – שאכל חתיכה ספק חלב על ידי מרד. ואם היה אומר "עונות ופשעים וחטאים" הייתי ממעט שגגות משם "עונות" ואונסים משם "פשעים" וספיקות משם "חטאים". אבל כשאומר מלת "כל" בכל אחד מרבה בכל אחד כל הפרטים שימצאו בו ומרבה מן "כל עונות" גם האונסים. מן "כל פשעיהם" מרבה הספיקות. ומן "כל חטאתם" מרבה השגגות. וזה פירוש הברייתא.