והא דאי׳ בשבת דקל״ב לענין קציצה נגעים טהורים מא״ל ופרש״י כגון בוהק ופרחה בכולו. ובכולהו איתרבי לאיסור קציצה בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין כו׳. באמת פרש״י תמוה וכבר השיגו ע״ז בתוס׳ ריש שבועות וע״ש בפי׳ הספרי. והנכון יותר דעד שלא נזקק לטומאה היינו עד שלא בא לכהן ומש״ה לא הוזקק לטומאה:
ובזה נתיישב ק׳ התוס׳ זבחים ד״ק שהקשו על מאמר משה רבינו מי יטמא למרים ומי יטהרה. והקשו א״כ מאי איכפת למשה. הא כמ״כ אין כהן לטמאה. ולדברינו ניחא דא״כ לא תהי׳ לה כפרה. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר שם ובס׳ דברים כ״ד ט׳ בזה:
קריאה במקור
הרחב דבר על ויקרא · פרק 13
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: e5f69589b3f2fded89b9bab9d7932b6a53bde4af3ec6204c06e12f70103d8d49